אלן דה בוטון

“סופר גדול קולט את הדברים החשובים. זה כמעט כאילו המכ"ם שלו מכוון לרגעים המשמעותיים ביותר.”

“לפעמים אני אומר לאנשים, "אתם חושבים שקל לחיות אתכם?" אנשים שהם רווקים. ואלה שאומרים, "כן, כן, אני די קל לחיות איתו; זו פשוט שאלה של למצוא את האדם הנכון," אצלי במוח מצלצל פעמון אזהרה גדול.”

“חרדת אחר הצהריים של יום ראשון: חייכם שלא חייתם והאפשרות האינסופית לוחצים על מגבלות המציאות.”

“אני מודע לכך שאני מנסה למתוח את גבולות הכתיבה העיונית. תמיד הפתיע אותי עד כמה מעט תשומת לב מקדישים כותבי עיון רבים להיבטים הפורמליים של עבודתם.”

“מה שאנו בדרך כלל מכנים אהבה הוא רק תחילתה של האהבה. הבנתנו את האהבה נחטפה והוסחה על ידי רגעיה הראשונים, המרגשים עד כדי הסחת דעת.”

“יש סכנה לפתח סלידה גורפת מן החיים המודרניים, שייתכן שיש להם את קסמיהם אך חסרים את הדימויים החשובים כל כך שיסייעו לנו לזהות אותם.”

“אני חושב שנעשיתי חסר סבלנות כלפי עצם היותי סופר.”

“התאמה היא הישג של האהבה; היא לא צריכה להיות התנאי המוקדם שלה.”

“אין דבר כזה איזון בין עבודה לחיים. כל דבר ששווה להילחם עליו מערער את האיזון בחייך.”

“אם העולם נראה לא הוגן או מעבר להבנתנו, מקומות נשגבים מרמזים שאין זה מפתיע שהדברים יהיו כך. אנו הם צעצועיהם של הכוחות שפרשו את האוקיינוסים וסיתתו את ההרים.”

“אף על פי שהטכנולוגיה שלנו רבת־עוצמה והתאגידים שלנו מורכבים, ייתכן שהמאפיין המופלא ביותר של עולם העבודה המודרני יהיה בסופו של דבר פנימי, ויתבטא בהיבט אחד של המנטליות שלנו: האמונה הרווחת שעבודתנו אמורה לעשות אותנו מאושרים. כל החברות הציבו את העבודה במרכז; שלנו היא הראשונה המרמזת שהיא יכולה להיות משהו יותר מעונש או מתשובה. שלנו היא הראשונה המרמזת שעלינו לחפש עבודה גם בהיעדר הכרח כלכלי.”

“אנו זקוקים לבית במובן הפסיכולוגי לא פחות משהוא זקוקים לו במובן הפיזי: כדי לפצות על פגיעוּת. אנו זקוקים למקלט כדי לחזק את מצבי הרוח שלנו, משום שחלק גדול מן העולם מתנגד לנאמנויות שלנו. אנו זקוקים לכך שהחדרים שלנו יתאימו אותנו לגרסאות רצויות של עצמנו ויישמרו בחיים את הצדדים החשובים והחולפים שלנו.”

“גם בספרות, אנו מעריצים פרוזה שבה מערך קטן ומסודר בתבונה של מילים נבנה לשאת מטען גדול של רעיונות. ״לכולנו יש די כוח לשאת את אסונותיהם של אחרים,״ כותב לה רושפוקו באפוריזם שמסיע אותנו בעוצמה ובדיוק הדומים לאלה של גשר מייאר. המהנדס השווייצרי מצמצם את מספר התומכות כשם שהסופר הצרפתי דוחס לשורה אחת את מה שמוחות פחותים יותר היו עשויים להזדקק לעמודים כדי לבטא. אנו מתענגים על מורכבות שהגאונות העניקה לה מראית עין של פשטות. (עמ׳ 207)”

“בעולם אידיאלי, נדרי הנישואין היו נכתבים מחדש מן היסוד. תחת החופה, זוג היה אומר כך: "אנו מקבלים על עצמנו לא להיכנס לפאניקה כאשר, בעוד כמה שנים מעכשיו, מה שאנו עושים היום ייראה כהחלטה הגרועה ביותר בחיינו. ובכל זאת אנו מבטיחים גם לא להביט סביב, שכן אנו מקבלים על עצמנו שאין בחוץ אפשרויות טובות יותר. כולם תמיד בלתי אפשריים. אנחנו מין מטורף." לאחר החזרה החגיגית של המשפט האחרון בידי הקהל, הזוג היה ממשיך: "נשתדל להיות נאמנים. עם זאת, אנו בטוחים כי עצם העובדה שלעולם לא יורשה לנו לישון עם אף אחד אחר היא אחת הטרגדיות של הקיום. אנו מתנצלים על כך שהקנאות שלנו הפכו את ההגבלה המוזרה אך הסבירה והבלתי ניתנת למשא ומתן הזאת להכרחית מאוד. אנו מבטיחים להפוך זה את זה למאגר הבלעדי של חרטותינו, במקום לפזר אותן לאורך חיים של דונז'ואניזם מיני. בחנו את האפשרויות השונות לאומללות, וזה זה לזה שבחרנו לכבול את עצמנו." בני זוג שנבגדו לא היו עוד חופשיים להתלונן בזעם שציפו מבני זוגם להסתפק בהם לבדם. במקום זאת הם יכלו לזעוק באופן נוגע וצודק יותר: "סמכתי עליך שתהיה נאמן לסוג המסוים של פשרה ואומללות שנישואינו, שנרכשו בעמל רב, מייצגים." מכאן ואילך, רומן מחוץ לנישואין לא יהיה בגידה בשמחה אינטימית, אלא בהבטחה הדדית לשאת את אכזבות הנישואין באומץ ובאיפוק סטואי.”

“יש סוג מסוים של בריטיות מבודדת, מיושנת, אריסטוקרטית, שמפחידה אותי. אני בטוח שזה נובע מטראומה של פנימייה.”

“אני לא רוצה לומר שהציפיות שלנו מאהבה גבוהות מדי; פשוט שאם אנחנו אמורים לעמוד בהן, עלינו להיות קצת יותר מודעים לעצמנו.”

“בימיה הראשונים של האהבה, לפעמים תדווח על תחושה אקסטטית שפגשת מישהו שנדמה שמבין אותך בלי שתצטרך לדבר.”

“החיים הרגשיים הם — לצד העבודה — אחד האתגרים הגדולים של הקיום, וזהו נושא שאני שב וחוזר אליו.”

“אם אנו נוטים לשכוח כמה יש בעולם מלבד מה שאנו מצפים לו, הרי שאולי ליצירות האמנות יש בכך מעט מן האשמה, שכן בהן אנו מוצאים פועל אותו תהליך של פישוט או בחירה כמו בדמיון. תיאורים אמנותיים כוללים קיצורים חמורים של מה שהמציאות תכפה עלינו. ספר מסע עשוי לומר לנו, למשל, שהמספר נסע במשך אחר הצהריים כדי להגיע לעיירת הגבעה X, ואחרי לילה במנזר ימי הביניים שלה התעורר עם שחר ערפילי. אבל אנו לעולם איננו פשוט ״נוסעים במשך אחר הצהריים״. אנו יושבים ברכבת. ארוחת הצהריים מתעכלת בנו במבוכה. בד הריפוד של המושב אפור. אנו מביטים מבעד לחלון אל שדה. אנו מביטים חזרה פנימה. תוף של חרדות מתפוגג בתודעתנו. אנו מבחינים בתווית מטען הצמודה למזוודה במדף שמעל המושבים ממול. אנו מקישים באצבע על אדן החלון. ציפורן שבורה באצבע המורה נתפסת בחוט. מתחיל לרדת גשם. טיפה מתווה נתיב בוצי במורד החלון המכוסה אבק. אנו תוהים היכן ייתכן שהכרטיס שלנו. אנו מביטים שוב אל השדה. הגשם ממשיך לרדת. לבסוף הרכבת מתחילה לנוע. היא חולפת על פני גשר ברזל, ולאחר מכן נעצרת באופן בלתי מוסבר. זבוב נוחת על החלון. ועדיין ייתכן שהגענו רק לסוף הדקה הראשונה של תיאור מקיף של האירועים האורבים בתוך המשפט המתעתע ״הוא נסע במשך אחר הצהריים״. מספר סיפורים שמספק לנו שפע כזה של פרטים היה נעשה עד מהרה למטריף. למרבה הצער, החיים עצמם נוטים לעיתים קרובות לאמץ את אופן הסיפור הזה, ומסמנים אותנו החוצה באמצעות חזרות, הדגשות מטעות וקווי עלילה חסרי חשיבות. הם מתעקשים להראות לנו את Burdak Electronics, את ידית הבטיחות במכונית, כלב תועה, כרטיס חג מולד וזבוב שנוחת תחילה על השפה ואחר כך במרכזו של מאפרה עמוסה. וזה מסביר את התופעה המוזרה שלפיה מרכיבים יקרי ערך עשויים להיות קלים יותר לחוות באמנות ובציפייה מאשר במציאות. הדמיון הציפייתי והאמנותי משמיטים ומכווצים; הם חותכים את תקופות השעמום ומכוונים את תשומת לבנו לרגעים מכריעים, וכך, בלי לשקר או להפריז, הם מעניקים לחיים חיוניות ולכידות שאולי חסרות להם בערפול המסיח של ההווה.”

“פנטזיות יכולות להיות נהדרות, אבל אסור לנו להפוך את החתונה לפנטזיה, כי החתונה היא השער לחיי הנישואים. היא לא צריכה להיות רגע של אשליה; היא צריכה להיות רגע של הכנה.”