“אם אנו נוטים לשכוח כמה יש בעולם מלבד מה שאנו מצפים לו, הרי שאולי ליצירות האמנות יש בכך מעט מן האשמה, שכן בהן אנו מוצאים פועל אותו תהליך של פישוט או בחירה כמו בדמיון. תיאורים אמנותיים כוללים קיצורים חמורים של מה שהמציאות תכפה עלינו. ספר מסע עשוי לומר לנו, למשל, שהמספר נסע במשך אחר הצהריים כדי להגיע לעיירת הגבעה X, ואחרי לילה במנזר ימי הביניים שלה התעורר עם שחר ערפילי. אבל אנו לעולם איננו פשוט ״נוסעים במשך אחר הצהריים״. אנו יושבים ברכבת. ארוחת הצהריים מתעכלת בנו במבוכה. בד הריפוד של המושב אפור. אנו מביטים מבעד לחלון אל שדה. אנו מביטים חזרה פנימה. תוף של חרדות מתפוגג בתודעתנו. אנו מבחינים בתווית מטען הצמודה למזוודה במדף שמעל המושבים ממול. אנו מקישים באצבע על אדן החלון. ציפורן שבורה באצבע המורה נתפסת בחוט. מתחיל לרדת גשם. טיפה מתווה נתיב בוצי במורד החלון המכוסה אבק. אנו תוהים היכן ייתכן שהכרטיס שלנו. אנו מביטים שוב אל השדה. הגשם ממשיך לרדת. לבסוף הרכבת מתחילה לנוע. היא חולפת על פני גשר ברזל, ולאחר מכן נעצרת באופן בלתי מוסבר. זבוב נוחת על החלון. ועדיין ייתכן שהגענו רק לסוף הדקה הראשונה של תיאור מקיף של האירועים האורבים בתוך המשפט המתעתע ״הוא נסע במשך אחר הצהריים״. מספר סיפורים שמספק לנו שפע כזה של פרטים היה נעשה עד מהרה למטריף. למרבה הצער, החיים עצמם נוטים לעיתים קרובות לאמץ את אופן הסיפור הזה, ומסמנים אותנו החוצה באמצעות חזרות, הדגשות מטעות וקווי עלילה חסרי חשיבות. הם מתעקשים להראות לנו את Burdak Electronics, את ידית הבטיחות במכונית, כלב תועה, כרטיס חג מולד וזבוב שנוחת תחילה על השפה ואחר כך במרכזו של מאפרה עמוסה. וזה מסביר את התופעה המוזרה שלפיה מרכיבים יקרי ערך עשויים להיות קלים יותר לחוות באמנות ובציפייה מאשר במציאות. הדמיון הציפייתי והאמנותי משמיטים ומכווצים; הם חותכים את תקופות השעמום ומכוונים את תשומת לבנו לרגעים מכריעים, וכך, בלי לשקר או להפריז, הם מעניקים לחיים חיוניות ולכידות שאולי חסרות להם בערפול המסיח של ההווה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←