נוער

“אהב את אשת נעוריך. לעולם אל תנטוש אותה.”

“כל נעוריו של כל אדם הם חלום, צורה של שיגעון כימי.”

“אנחנו משתדלים כל כך ללמד את ילדינו את כל הדברים הנכונים—להבחין בין טוב לרע, להסביר בחירות והשלכות—כשבמציאות רוב הלקחים נלמדים דרך התבוננות וניסיון. אולי מוטב היה לנו לאמן את הנוער שלנו להיות קשוב מאוד לסביבתו.”

“האם אשווה אותך ליום קיץ? את יפה יותר ומתונה יותר: רוחות עזות מטלטלות את ניצני מאי האהובים, וחכירתו של הקיץ קצרה מדי: לעיתים עינו של השמים זורחת בחום רב מדי, ולעיתים קרובות מדי דוהה גון הזהב שלו: וכל יופי דועך לעיתים מן היופי, במקריות או במסלול הטבע המשתנה, לא גזוז; אך בקיץ הנצחי שלך לא תדעך, ולא תאבד את הבעלות על אותו יופי שאתה חב לו; ולא יתפאר המוות שאת משוטטת בצל שלו, כאשר בשורות נצחיות אתה גדל אל הזמן: כל עוד בני אדם יכולים לנשום או עיניים יכולות לראות, כל עוד זה חי וזה מעניק לך חיים.”

“מאז ימינו הראשונים של נעורינו, חונכנו לקבל שהכיוון של העדר, וסמכות בכל מקום — הם תמיד צודקים.”

“אני פחות בעיניך מהרמס משנהב שלך או מהפאון מכסף שלך. אותם תאהב תמיד. כמה זמן תאהב אותי? עד שתופיע הקמט הראשון שלי, אני מניח. עכשיו אני יודע שכאשר אדם מאבד את מראהו הנאה, יהיו אשר יהיו, הוא מאבד הכול. התמונה שלך לימדה אותי זאת. לורד הנרי ווטון צודק לחלוטין. הנעורים הם הדבר היחיד שכדאי שיהיה לך. כשאגלה שאני מזדקן, אהרוג את עצמי.”

“חייתי את חיי לאחור בהשוואה לבני גילי. כולם עשו דברים מטופשים להפליא כנערים וכבני טרום-נעורים. אני לא. אני הייתי זו שאמרה לכולם שהם מטופשים להפליא. עכשיו, כשהם כבר עברו את השלב הזה וכולנו הרבה יותר מבוגרים — אני זו שעושה דברים מטופשים להפליא. הבנתי שכבר הרווחתי את הזכות הזאת, עד עכשיו! צריך להרוויח את הזכות להיות טיפש.”

“היא נאלצה לנהוג בזהירות בנעוריה, היא למדה רומנטיקה ככל שהתבגרה: ההמשך הטבעי של התחלה לא טבעית.”

“הסתמכתי על כך שהנעורים יהיו נאמנים לסוג המסוים של פשרה ואומללות, שנישואינו שנרכשו בעמל רב מייצגים.”

“אמורי, חסר רחמים כלפיהם, לא היה חסר רחמים כלפיו – האמנות, הפוליטיקה, הדת, או כל אמצעי אחר שבו יבחר, ידע כי הוא בטוח עכשיו, חופשי מכל היסטריה – יכול לקבל את המקובל, לנדוד, לגדול, למרוד, לישון עמוק במשך לילות רבים...אין אלוהים בליבו, ידע; רעיונותיו עדיין במהומה; תמיד יש כאב הזיכרון, התאבון לאמוריו האבודים – אך מייצרי התסכול השאירו תכולה בנשמתו: אחריות ואהבה לחיים, התעוררות חלשה של אמביציות ישנות וחלומות שלא התממשו...ואינו יכול לספר מדוע המאבק שווה את המאמץ, מדוע החליט להשתמש במלואו בעצמו ובנחלתו מהאישיותות שעבר על פניהן...הוא פשט את זרועיו אל השמים המרוכזים, המרעננים. "אני מכיר את עצמי," צעק, "זהו הכל.”

“המותק היה צודק. עם הזדקנות, אדם הופך לשבע רצון יותר מאשר בצעירותו, ואינני אפוא אפיל עליה, כי בכל חלומי שומע אני את צעירותו כמשורר נהדר, שעתה נשמעה יותר מלאה תהילה ממה שהייתה במציאות, ואף מתוקה יותר.”

“אני לא מצפה לראשים זקנים על כתפיים צעירות.”

“התשוקה בונה מחדש את העולם עבור הנעורים. היא הופכת את כל הדברים לחיים ובעלי משמעות.”

“החל להתבהר לקוסמים שהם מחוץ לאוניברסיטה, בלילה וללא רשות, בפעם הראשונה זה עשרות שנים. התרגשות כבושה מסוימת ניתזה מאדם לאדם. כל משמרת שהייתה מאומנת בקריאת שפת גוף הייתה מוכנה להמר שלאחר הקליק, מישהו יציע שאולי כדאי להם פשוט ללכת לאיזה מקום ולשתות כמה משקאות, ואז מישהו אחר יתחשק לו ארוחה, ואז תמיד יש מקום לעוד כמה משקאות, ואז תהיה כבר השעה חמש בבוקר ושומרי העיר ידפקו בכבוד על שערי האוניברסיטה וישאלו אם הארכיקנצלר יסכים לרדת לתאים כדי לזהות כמה קוסמים לכאורה ששרים שיר מגונה בהרמוניה של שישה קולות, ואולי גם יסכים להביא קצת כסף כדי לשלם על כל הנזק. כי בתוך כל אדם זקן יש אדם צעיר שתוהה מה קרה.”

“הנעורים אינם יכולים לדעת כיצד הזקנה חושבת ומרגישה. אך זקנים אשמים אם הם שוכחים מה פירוש היה להיות צעיר.”

“גם ביערות אדם משיל מעליו את שנותיו, כשם שהנחש משיל את עורו, ובכל תקופה שהיא של החיים הוא תמיד ילד. ביערות שורה נעורים נצחיים.”

“7-Eleven הוא פעימת הדופק של אמריקה. אני חושב שברוס ספרינגסטין צריך לכתוב שיר על 7-Eleven באסברי פארק, ניו ג'רזי, אבל לכתוב אותו כך שהנוער האמריקאי יוכל להזדהות וללגום יחד עם הבוס. יחי הבוס! יחי 7-Eleven!”

“מה שאנחנו רוצים לראות הוא את הילד במרדף אחר הידע, לא את הידע במרדף אחר הילד”

“כשאתה צעיר, אתה חושב שכל מה שאתה עושה הוא חד-פעמי. אתה עובר מעכשיו לעכשיו, מקמט את הזמן בידיים שלך וזורק אותו הלאה. אתה המכונית הדוהרת של עצמך. אתה חושב שאתה יכול להיפטר מדברים, וגם מאנשים – להשאיר אותם מאחור. אתה עוד לא יודע על ההרגל שיש להם לחזור. הזמן בחלומות קפוא. לעולם אי אפשר לברוח מהמקום שבו היית.”

“ימי בית־הספר שלי! ההחלקה הדוממת של קיומי — ההתקדמות הבלתי נראית והבלתי מורגשת של חיי — מן הילדות ועד הנעורים! הרשה לי לחשוב, בעוד אני מביט לאחור על אותו מים זורמים, שכעת הם אפיק יבש מכוסה עלים, אם ישנם סימנים כלשהם לאורך מסלולם, שבאמצעותם אוכל לזכור כיצד זרמו.”