צעצועים

“כי אם בימי קיץ רשלניים, בחורשות עשתרות זנותנו, עתה, מתחרטים, כאשר הרוחות נושבות קרות, אנו כורעים לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל הכסף, אשר מושל בנו בדם וביד ובמוח, אשר נותן את הגג המגן מן הרוח, ובנתנו, שוב נוטל; אשר אורב בקנאה ובדאגה, למחשבותינו, לחלומותינו, לדרכינו הסתרות, אשר בורר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומתווה את תבנית ימינו; אשר מצנן את כעסנו, מרסן את תקוותנו, וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, אשר תובע כמס שבירת אמונים, עלבונות מקובלים, שמחות מושתקות; אשר כובל בשלשלאות את חריפות רוחו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המנכר, בין האוהב ובין כלתו.”

“התחלות המוסריות מתעוררות בגיל צעיר מאוד, עוד בילדות. ילדי גן מתנדבים מתוך עצמם להעניק משחקים ולעזור לאחרים, ולנסות להרגיע אנשים שנראים במצוקה.”

“הנח את הכוס שלך, הגיע הזמן לרקוד. אם אתה רוצה להשתכר, כל מה שאתה צריך הוא לשתות אהבה. הנח את המקטרת שלך והיפטר מהצעצועים הילדותיים האלה. אם אתה רוצה להתמסטל, כל מה שאתה צריך הוא לנשום אהבה. עכשיו, אפשר לקבל את הריקוד הזה?”

“היו לי שנים רבות לפני כן, כשהייתי כה טהור-לב עד שסברתי עדיין אפשרי שיהיה לנו להפוך לאמריקה האנושית והמתבוננת שבה חלמו כל כך רבים מבני דורי. חלמנו על אמריקה כזו בתקופת השפל הגדול, כשלא היו עבודה, ואז נלחמנו ומתנו למען החלום הזה במלחמת העולם השנייה, כשלא היה שלום. אך היום אני יודע שאין כל סיכוי בכלל שאמריקה תהפוך לאנושית ומסודרת. כי הכוח משחית אותנו, וכוח מוחלט משחית אותנו במלואו. בני אדם הם קופים שיכורים לשעבר בכוח. כשאומר שאנשי הנהגתנו הם קופים שיכורים לכוח, האם אני מסכן את מורל החיילים הלוחמים והנופלים במזרח התיכון? מורלם, כמו כל כך הרבה גופות חסרות חיים, כבר נשבר. הם מטופלים, בניגוד לכל מה שהיה לי, כמו צעצועים שקיבל ילד עשיר בחג המולד.”

“כילד נהגתי להתלונן בפני אבי על כך שאין לי צעצועים, והוא היה אומר (קלוורו מצביע על ראשו שלו) זהו הצעצוע הגדול ביותר שנוצר אי פעם. כאן טמון סוד כל האושר.”

“בחדות שוטף הרוח המאיימת על פני הצפצפות המתכופפות, שנשארו ערומות זה עתה, והסרטים האפלים של הארובות פונים מטה; מצליפים בהם משבי אוויר. כרזות קרועות מתנפנפות; בקור נשמעים הד המה של החשמליות וטרטר הפרסות, והפקידים הממהרים אל התחנה מביטים, רועדים, מעל הגגות המזרחיים, חושבים, כל אחד, הנה בא החורף! אלוהים, הלוואי שאשמור על משרתי השנה! ובקדרות, כשהקור חודר מבעדם אל קרביהם כחנית קפואה, הם חושבים על שכר דירה, ארנונה, כרטיסי עונה, ביטוח, פחם, משכורתה של המשרתת, מגפיים, חשבונות בית הספר והתשלום הבא על שתי המיטות התאומות מ-Drage's. כי אם בימי קיץ של חוסר זהירות בחורשות אשרתורת זנינו, כעת, בתשובה, כשהרוחות נושבות קרות, כורעים אנו לפני אדוננו הראוי; אדון הכול, אל-הכסף, השולט בנו בדם וביד ובמוח, הנותן את הגג שעוצר את הרוח, ובהעניקו, לוקח שוב; המציץ בקנאה ובדריכות אל מחשבותינו, חלומותינו, דרכינו הסודיות, הבוחר את מילותינו וגוזר את בגדינו, ומשרטט את דפוס ימינו; המקרר את כעסנו, מרסן את תקוותנו. וקונה את חיינו ומשלם בצעצועים, התובע כמס מִנחה אמונה שבורה, עלבונות מתקבלים, שמחות מושתקות; הכובל בשלשלאות את שנינותו של המשורר, את כוחו של הפועל, את גאוותו של החייל, ומניח את המגן החלקלק, המרחיק, בין האוהב ובין כלתו.”

“אמר: "שאטן לא יכול היה לבטל דבר אחד שאלוהים עשה. היא לפחות יכלה לנסות להקל על קיומם של משחקי הילדים שלו. היא יכלה לראות מה שלא יכול היה לראות: להיות בחיים זה להיות או מושפלים או מלאי פחד. אז היא מילאה את התפוח בכל סוגי הרעיונות האלה שיכולים לפחות להקל על המילוליות, כמו חוקי משחקי קלפים ומזללות, ואיך לעשות אהבה, ומתכונים לשתייה כמו בירה, יין ווויסקי, ותמונות צמחים שונים שניתן לעשן, וכו'. ומדריכים על איך ליצור מוזיקה, לשיר ולרקוד בצורה אקסטרא, בצורה מושכת מאוד. ואיך לברוח על אלוהים כשהם מכוים את אצבעותיהם." נתן השטן לסרפנט לתת לאווה את התפוח. אווה לקחה נשיכה והעבירה לו לאדם. הוא לקח נשיכה, ואז הם עשו אהבה.”

“החיים קצרים, ולכן אני לא בוחנת אנשים; כי כולנו נכשלים במבחנים לפעמים, אבל זה אמור להיות בסדר! אני לא משחקת משחקים עם אנשים; כי אנשים אינם צעצועים. ואני לא מסכנת את מה שאינני רוצה לאבד; כי אם אאבד אותו, זה בהחלט יהיה ההפסד שלי ולא שלהם! כמה קצרה היא החיים, את שואלת אותי. ובכן, החיים קצרים כמו טיפה אחת בנצח. אני שוחה בטיפה אחת בלבד באגן הזה של מים נצחיים, ואחרי שהטיפה הזאת מתאדה, היא נעלמת! אבל אז אפשר לטעון שאם החיים הם רק טיפה, אז למה בכלל לטרוח? ובכן, כן, זו טיפה, אבל זו טיפה בעלת משמעות, טיפה שאי אפשר לשכוח, וטיפה יפה! היא כל כך בלתי נשכחת, שכאשר תחזרי שוב, אם תבחרי בכך, תזכרי בה בחלומותייך בלילה! אז את רואה, אני לא בוחנת אנשים, אני לא משחקת משחקים, ואני לא מסכנת את מי ואת מה שאינני רוצה לאבד.”

“כמו במכללות שלנו, כך גם במאה ״השיפורים המודרניים״; יש בהם אשליה; לא תמיד יש התקדמות ממשית. השטן מוסיף ותובע עד הרגע האחרון ריבית דריבית על חלקו המוקדם ועל השקעותיו הרבות שבאו אחריו בהם. ההמצאות שלנו נוטות להיות צעצועים חביבים, המסיחים את תשומת לבנו מן הדברים הרציניים. הן אינן אלא אמצעים משופרים למטרה שלא שופרה, מטרה שכבר היה קל מדי להגיע אליה...”

“ילדים מודים לסנטה על מתנות המשחקים או המוצרים המתוקים שמגיש להם בתוך נעליהם. האם איני יכול להודות לסנטה על המתנה המופלאה של שתי רגליים שמגיש לי בתוך נעליי? אנחנו מודים לאנשים על מתנות יום הולדת של סיגרים או נעליים. האם איני יכול להודות לאף אחד על מתנת היולדת של הלידה עצמה?”

“ההמצאות שלנו נוטות להיות צעצועים חביבים, המסיחים את תשומת לבנו מדברים רציניים. הן אינן אלא אמצעים משופרים למטרה שלא שופרה.”

“כל חייו נדמה לו שדוגמת הסילוגיזם שלמד בלוגיקה של קיזווטטר — "קאיוס הוא אדם, בני אדם הם בני תמותה, לפיכך קאיוס הוא בן תמותה" — נכונה רק ביחס לקאיוס האיש, לאדם בכלל, וזה היה מוצדק בהחלט, אבל הוא לא היה קאיוס והוא לא היה אדם בכלל, והוא תמיד היה משהו מיוחד לגמרי, נבדל מכל שאר היצורים; הוא היה וניה, עם אמא, עם אבא, עם מיטיה ועם וולודיה, עם הצעצועים שלו ועם העגלון, עם ניאניה, ואחר כך עם קאטנקה, עם כל שמחות הילדות, צעריה, תשוקותיה, נעוריה וילדותה. האם קאיוס הכיר את ריחו של כדור העור המפוספס שניהנה כל כך? האם קאיוס נישק כך את ידה של אמו, והאם קפלי שמלת המשי של אמו של קאיוס רשרשו כך בשבילו? האם קאיוס היה מאוהב כך? האם קאיוס היה יכול לנהל ישיבה כך? וקאיוס אכן בן תמותה, וזה נכון שימות, אבל בשבילי, וניה, איוואן איליץ', עם כל רגשותיי ומחשבותיי — בשבילי זה שונה לגמרי. ואי אפשר שאמות. זה יהיה נורא מדי.”

“מעטים מן המיזמים, אם בכלל, אני מוצא כבעלי בשלות מטבעם או כבלתי בשלים מטבעם. בשלות אינה מוגדרת לא על ידי העדפותיו הספציפיות של אדם ולא על ידי פעילויותיו הספציפיות; אלא היא מוגדרת על ידי עוצמת אופיו של האדם.”

“הסקרנות הרגה את החתול, אבל לא לפני שלימדה אותה שדבורי דבש אינן מתוקות, שציפורי ציוץ מגיבות לאט, שעכברים יכולים לשמש גם כצעצועים וגם כמזון, שכלבים גדולים אוהבים להתכרבל, שנפילה אינה תעופה, ששמנת נוזלת מפרות עצלות, שיש להימנע ממים בכל מחיר, שמרחצאות אינם דורשים להירטב, שחסד ואכזריות נופלים לעיתים קרובות מאותה יד, ושמנועים נותרים חמימים בנוחות זמן רב אחרי שהמנוע כבה.”

“הברית דורשת עולם, כפי שנראה בעיני עכשוויות, מדהים באכזריותו. אנשים מעבדים, תוקפים ומסגרים בני משפחתם הקרובה. פקידים מלחמה רוצחים אזרחים ללא הבחנה, כולל ילדים. נשים נמכרות, נלכדות ונבזזות כמו צעצועים מיניים. ויהוה עונה ומסגיר אלפי אנשים על חטאים זעירים או ללא סיבה כלל. האכזריות הללו אינן מבודדות או מסתוריות. הן כוללות את כל הדמויות המרכזיות בספרות התנ"ך, אותן ילדי בית הספר השבתי מציירים בחרטומים. והן מתחילות סיפור רציף המתמשך לאלפי שנים, מאדם וחווה דרך נח, האבות, משה, יהושע, השופטים, שאול, דוד, שלמה, ומעבר.”

“נכדים הם הצעצועים של סביהם וסבותיהם”

“המודעות לנעורינו האבודים, והיותה טעונה בידיעה מוקדמת של גורלנו, היא עול כבד מנשוא. אף על פי כן, המודעות לצעדו הבלתי נמנע קדימה של הזמן וההבנה של ארעיותנו הן מרכיב מרכזי באנושיותנו. המודעות לזמן משמשת דקירה מתמדת בצלענו. היא מעצבת את תחושת היותנו ומשחקת באיזוננו הנפשי.”

“אין הסתבכות במקום שיש אמת, ובמקום שאין אמת, יש הסתבכות של משחק ב״צעצועים״ (אינטראקציה עם אנשים).”

“אם אלוהים היה העושה, מתי יהיה לזה סוף?! (אם) אלוהים הוא הבורא והוא יצר אותנו, אנו נעשים הצעצועים שלו, אז זה הסוף? מתי נשתחרר? איש אינו עליון עליך ואיש אינו ‘תחת ידך’ (כפוף לך).”

“המבוגרים המאושרים ביותר הם אלה שמעולם לא קברו צעצועים ישנים או נטשו חברים דמיוניים.”