שורשים

“כל אחד מאיתנו נתקל בחוויות מגוונות רבות שגורמות לנו לגדול ולהשתנות, אך אנו שואפים לשוב אל שורשינו, שהם השלווה.”

“אם שורשי הארון רכים, לא יתנשא עמו כתר.”

“אהבה היא פרח. התייחסו אל מערכת היחסים שלכם כאילו אתם מגדלים את הפרח הקדוש והיפה ביותר. המשיכו להשקות אותו, טפלו בשורשים, ותמיד ודאו שעלי הכותרת מלאים בצבע ולעולם אינם מתכרבלים. ברגע שתזניחו את הצמח שלכם, הוא ימות, וכך גם מערכת היחסים שלכם.”

“התייחסו אל מערכת היחסים שלכם כאילו אתם מגדלים את הפרח הקדוש והיפה ביותר. המשיכו להשקות אותו, לטפל בשורשים, ותמיד ודאו שעלי הכותרת מלאים בצבע ולעולם אינם מתכרבלים. ברגע שתזניחו את הצמח שלכם, הוא ימות, וכך גם מערכת היחסים שלכם.”

“אני חושב שככל שאתה מבין מיתוסים יותר, כך אתה מבין יותר את שורשי התרבות שלנו, וכך יותר דברים יהדהדו. האם אתה חייב להכיר אותם? לא, אבל בהחלט נחמד לזהות עד כמה הדברים האלה נטועים עמוק בספרות שלנו, באמנות שלנו.”

“ורדים נקטפים בכל יום, ואומרים להם שיהיה להם טוב יותר אם יימכרו בחנות הפרחים. וכך הם עוברים מידי הקוטף; לידיו של שליח המשלוחים; לידיו של מוכר הפרחים; לידיו של הלקוח; ואז לעיתים קרובות לידיו של מקבל הוורד הסופי. מן השדה, נחתכים במספריים ומועברים מיד ליד. העולם שכח שמותר לוורדים להיות בשדות, העולם שכח את יופיו של הוורד הבלתי-נקטף. הזר זוכה לשבחים וניתן הלאה, אבל הוורדים הפראיים נשכחים. אנשים שכחו מה פירוש “פראי”; הם חושבים שזה אומר משהו אחר לגמרי. הוורד הפראי נשאר ללא מגע, עם שורשים ומתנודד ברוחות האחו. וזהו פראי. אני פראית משום שיש לי שורשים ומשום שאני ללא מגע ומשום שאני רואה דברים שאנשים שכחו. ואני אזכור תמיד— שמותר להיות בלתי-נקטף, שמותר שלא ייגעו בך החושך, שמותר להיות פראי.”

“שנה את דעותיך, שמור על עקרונותיך; שנה את עליך, אך שמור על שורשיך שלמים.”

“אם מי שהחשיב שתפלת הבדידות מאמנה להתנחל עם האמת—להגיע לקרבו של המעשה, מי יודע? תפלת הבדידות היא דברים אשר לא שמעים אתם, והדברים הם מציגים—מי יוכל להציג את עצמו כמו שהוא, אף בחש”

“הרבה מן ההוראה הדתית בעולם היא למעשה צורה מבולבלת או מנוונת, שונה מאוד משורשיה.”

“לנצרות יש שורשים באדמת ההיסטוריה העמוקה והיציבה. התגלמותו של ישוע—פלישת אלוהים אל ההיסטוריה האנושית בנוכחותו בדמות אדם—מתועדת. בכל פעם שאתה כותב את התאריך, אתה מעיד על העובדה שאלוהים נכנס אל ההיסטוריה האנושית.”

“ישנם עצים ענקיים שגדלו לגובה אל תוך הרוחות והעננים במשך אלפי שנות חייהם, פסגותיהם נעות ומיטלטלות בערפילי האטמוספירה! ואז ישנם העצים הקצרים שאינם חיים זמן רב, הם צעירים, בלי שורשים עמוקים ועם רק כמה טבעות שנתיות כדי לספר את סיפוריהם. העצים הגבוהים והעתיקים מתנודדים בממלכת החירות, בעוד שהעצים הקצרים והצעירים אינם יכולים אפילו להרים את ענפיהם אל אותו כיוון של השמיים! עכשיו, אתה הוא הציפור שזקוקה לעץ כדי לחיות בו; אם תבחר לחיות בעץ המשגשג בממלכת החירות, אין פירוש הדבר שאינך מחויב לאותו עץ. אתה עדיין מחויב לעץ שלך, אבל יחד אתה והעץ שלך חיים בחירות. חירות איננה היעדר מחויבות. אם אתה הציפור שבוחרת לעוף בין העצים הקצרים ולחיות בהם, זה משום שכנפיך קצרות מדי מכדי להגיע גבוה יותר, ומבטך קרוב מדי מכדי לראות עוד אל תוך העננים. ואם אתה עובר מעץ קצר אחד אל העץ הקצר הבא, אין פירוש הדבר שאתה חופשי; אתה עדיין שם למטה, מתחת, והחירות עדיין רחוקה ממך.”

“אך עם האדם הדבר דומה לעץ. ככל שהוא מבקש להתרומם אל הגובה ואל האור, כן שורשיו נאבקים בעוז רב יותר כלפי מטה, כלפי מטה, אל החשכה, אל העומק — אל הרוע.”

“לעיני, העצים היו תמיד המטיפים חודרי הלב ביותר. אני מוקיר אותם כשהם חיים בשבטים ובמשפחות, ביערות ובחורשות. ואף יותר אני מוקיר אותם כשהם עומדים לבדם. הם כמו אנשים בודדים. לא כמו נזירים שנסוגו מתוך איזו חולשה, אלא כמו אנשים גדולים ובודדים, כמו בטהובן וניטשה. בענפיהם הגבוהים מרשרש העולם, שורשיהם נחים באינסוף; אך הם אינם מאבדים את עצמם שם, הם נאבקים בכל כוח חייהם בדבר אחד בלבד: להגשים את עצמם לפי חוקיהם שלהם, לבנות את צורתם שלהם, לייצג את עצמם. אין דבר קדוש יותר, אין דבר מופתי יותר מעץ יפה וחזק. כאשר כורתים עץ והוא מגלה לשמש את פצע מותו העירום, אפשר לקרוא את כל תולדותיו בדיסק הזוהר החרוט של גזעו: בטבעות שנותיו, בצלקותיו, כל המאבק, כל הסבל, כל המחלה, כל האושר והשגשוג כתובים באמת, השנים הצרות והשנים השופעות, ההתקפות שנבלמו, הסערות שנשאו. וכל נער חווה יודע שהעץ הקשה והנעלה ביותר הוא בעל הטבעות הצרות ביותר, ושבמעלה ההרים ובסכנה מתמדת צומחים העצים הבלתי-נשברים ביותר, החזקים ביותר, האידיאליים. העצים הם מקדשים. מי שיודע לדבר אליהם, מי שיודע להקשיב להם, יכול ללמוד את האמת. הם אינם מטיפים ללימוד ולמצוות, הם מטיפים, ללא תלות בפרטים, את חוק החיים העתיק. עץ אומר: טמון בי גרעין, ניצוץ, מחשבה, אני חיים מחיים נצחיים. הניסיון והסיכון שלקחה אמי הנצחית עמי הם יחידים במינם, יחידה במינה צורת עורי ועורקי, יחיד במינו רחש העלים הזעיר ביותר בענפיי והצלקת הקטנה ביותר בקליפתי. נועדתי לעצב ולגלות את הנצחי בפרטיי המיוחדים והקטנים ביותר. עץ אומר: כוחי הוא אמון. איני יודע דבר על אבותיי, איני יודע דבר על אלפי הילדים שבכל שנה נובטים ממני. אני חי עד תום את סוד זרעי, ואינני דואג לשום דבר אחר. אני סומך על כך שאלוהים בי. אני סומך על כך שעבודתי קדושה. מתוך האמון הזה אני חי. כאשר פוגעים בנו ואיננו יכולים עוד לשאת את חיינו, לעץ יש משהו לומר לנו: היי דומם! היי דומם! הבט בי! החיים אינם קלים, החיים אינם קשים. אלו מחשבות ילדותיות. הנח לאלוהים לדבר בתוכך, ומחשבותיך ידמו. אתה חרד מפני שהדרך שלך מובילה הרחק מן האם והבית. אך כל צעד וכל יום מובילים אותך שוב אל האם. הבית אינו כאן ואינו שם. הבית הוא בתוכך, או שאינו בשום מקום. כמיהה לנדוד קורעת את לבי כאשר אני שומע את רחש העצים ברוח בערב. אם מקשיבים להם בשקט זמן רב, הכמיהה הזו מגלה את גרעינה, את משמעותה. אין זה כל כך עניין של בריחה מן הסבל, אף כי כך הדבר עשוי להיראות. זוהי כמיהה לבית, לזיכרון האם, למטפורות חדשות לחיים. היא מובילה הביתה. כל דרך מובילה הביתה, כל צעד הוא לידה, כל צעד הוא מוות, כל קבר הוא אם. כך מרשרש העץ בערב, כאשר אנו עומדים נבוכים מול מחשבותינו הילדותיות שלנו: לעצים יש מחשבות ארוכות, נושמות לאט ושקטות, כשם שחייהם ארוכים משלנו. הם חכמים מאיתנו, כל עוד איננו מקשיבים להם. אך כשאנו לומדים להקשיב לעצים, אז הקיצור, המהירות והחפזון הילדותי של מחשבותינו זוכים לשמחה שאין דומה לה. מי שלמד להקשיב לעצים אינו רוצה עוד להיות עץ. הוא רוצה להיות לא דבר זולת מה שהוא. זהו הבית. זו האושר.”

“הוא ייחל שיכלו להיות לו שורשים המתפשטים מתחת לכל סנטימטר של אדמתו האבודה, ביתו האהוב שאבד, שיכול היה להיות חלק ממשהו, שיכול היה להיות הוא עצמו, הולך בדרך שלא נבחרה, חי חיים בהקשר ולא את מסעו החלול של המהגר שהיה גורלו”

“הסערה שם בחוץ, וכל אחד מאיתנו חייב בסופו של דבר להתמודד עם הסערה. כשהסערה תבוא, התפלל שהיא תנער אותך עד לשורשיך ותבקיע אותך לרווחה. להיבקע לרווחה בידי הסערה היא תקוותך היחידה. כשאתה נבקע לרווחה, אתה זוכה לגלות לראשונה מה יש בתוכך. יש אנשים שלעולם אינם זוכים לראות מה יש בתוכם; איזו יופי, איזו עוצמה, איזו אמת ואהבה. הם מעולם לא נבקעו לרווחה בידי הסערה. לכן, אל תברח מכאבך — רוץ אל תוך כאבך. תן לסערת החיים לנפץ אותך.”

“אזרח העולם הוא עלה קטן על עץ החיים הענק. הם אינם רואים הבדל בין הענף שעליו נולדו לבין שאר הענפים על העץ, משום שהם מבינים היטב שכולנו מחוברים לאותם שורשים. אזרח העולם רואה כל חלק של העולם כחלק מזרועו, רגלו, עיניו ולבו. הם אינם מסווגים, מכילים או מפרידים את עצמם או את זהותם לפי מוצא אתני או דת — משום שהם רואים את קיומם כחלק קטן ממכלול גדול יותר. כששואלים אותם על דתם, אזרח העולם משיב בפשטות: לבי.”

“כל הזהב אינו מתלהבת, לא כל הנודדים אבודים; הזקן החזק אינו מתייבש, שורשים עמוקים אינם מושפעים מקור. (השם לא צריך להופיע, אך אם רציתי להוסיף את שם המחבר, היה נראה כך: "כך כתב ג'ון רונלד רואל טולקין")”

“דבר את האמת, וכל הדברים החיים או הבהמיים הם עדים, ואף שורשי העשב עצמם מתחת לאדמה שם, נדמה כי הם מתנועעים ומזדעזעים כדי לשאת לך עדות.”

“אבל מה שבאמת חסר לי בתנועה הספקנית, זה הפולריזציה שלה: אנחנו מולהם – הרושם שאנחנו מחזיקים במונופול האמת; שהאנשים האלה, שמאמינים בדוקטרינות האלה הבלתי רציונליות, הם חסרי בינה; שהאדם הרציונלי יאזין אלינו, ואם לא – הוא אבוד. זה לא בנוי. זה לא מעביר את המסר. זה מגדיר את הספקנים למצב של מיעוט קבוע; בעוד שגישה רחומה, שמהתחלה מכירה בשורשים האנושיים של האנטי-מדע והסופרסטיציה, עשויה להיות מקובלת הרבה יותר.”

“היום הבא עבר בדרך את אלאי, וברכו זה את זה, נגעו בידיים, דיברו, אך שניהם ידעו שיש שם כעת חומה. אולי תיפול החומה הזו בעתיד, אבל עכשיו השיחה האמיתית ביניהם הייתה השורשים שהצליחו לגדול עמוק וטוב מתחתיה, שם לא ניתן היה לשבור אותם.”