“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והיתר הוא בנייה. שכן אם אנסה לאחוז בַּעצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכם אותו, אין הוא אלא מים החומקים מבין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה גם כן שיוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים. הלב הזה עצמו, שהוא שלי, יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי בדבר קיומי ובין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של חדרי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובו בזמן גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←