אבל

“מבחינה רפואית, ההסבר השלישי והסביר ביותר הוא שישו אכן היה מת, ומה שחוו תלמידיו היו הזיות גרידא שעוררו היגון על אובדן מורם האהוב. מבחינה קלינית זה ידוע כ"חוויות הזיות שלאחר שכול" או PBHE.”

“זֶה הָיָה לִאֹמֵר, אַךְ, שֶׁלֹא הָיָה בְּזֶה שֶׁהִיא לֹא חָפֵץ, בְּעִתִּים, בְּמַעֲלָה עוֹד גְּדוֹלָה, שֶׁלֹא עָבְרָה בְּשָׁעֹת הָאִמְצָנוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם תִּשְׁתּוֹקֵק הָאִישׁ לְמַה שֶּׁלֹא יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁו, בְּשָׁעֹת אֲשֶׁר הָאֲנָשִׁים, עַל יְדֵי חִסְרוֹן הָאֵנֶרְגְיָה אוֹ הַדְּמָיָה,”

“שמחה טובה לגוף, אך רק אבל מתפתח כוחות הנפש.”

“אך כשאני מבט את סביבי בחדר בו אני עכשיו, כשאני רואה את בגדי שרלוטת הנפוצים לפני, את כתבי אלברט, ואת כל חפצי הנוי האלה, המוכרים לי עד הכתרת הנייר שבה אני כותב עכשיו, כשאני חושב על מה אני למשפחה זו – הכל. חברי מכבדים אותי; לעיתים אני משתתף בשמחתם, ולבי נראה כאילו לא יכול להכות ללאם; ואף על פי כן – אם אני אמות, אם אני אקרא לעצמי מתוך מרכז זה, האם ירגישו – או עד כמה זמן ירגישו – את החלל שסערתי בחייהם? עד כמה זמן! כן, כך רופפת טבע האדם, עד כדי כך שהוא, גם שם, שם שבו הוא מודע ביותר לקיומו, שם שבו הוא עושה את ההשפעה החזקה והמכרעת ביותר, גם בזיכרון, בליבו של האהוב עליו, גם שם הוא חייב להיעלם – להיעלם, ומהיר. אני יכול לפורר את חזהי מכעס לחשוב כמה”

“ככל שנודע לנו, כך גדל האבל בנו”

“אם אתה חושב על מישהו שאהבת ואיבדת, אתה כבר איתו. השאר הוא רק פרטים.”

“בית הקברות הוא ביתו הנצחי של כל אדם.”

“מתחת לאדמה, מתחת למים, הם אוחזים בנו, הם אוחזים בנו, לא נשחרר.”

“האבל יכול להרוס אותך — או למקד אותך. אתה יכול להחליט שמערכת יחסים הייתה לשווא אם היא נאלצה להסתיים במוות, ואתה לבדו. או שאתה יכול להבין שלכל רגע בה היה יותר משמעות מכפי שהעזת להכיר בו אז, כל כך הרבה משמעות עד שזה הפחיד אותך, ולכן פשוט חיית, פשוט קיבלת כמובן מאליו את האהבה והצחוק של כל יום, ולא הרשת לעצמך להתבונן בקדושתה. אבל כשהכול נגמר ואתה לבד, אתה מתחיל לראות שזה לא היה רק סרט וארוחת ערב משותפת, לא רק צפייה בשקיעות יחד, לא רק קרצוף רצפה או שטיפת כלים יחד או דאגה לחשבון חשמל גבוה. זה היה הכול, זה היה הסיבה לחיים, כל אירוע ורגע יקר שבהם. התשובה לתעלומת הקיום היא האהבה שחלקתם, לעיתים באופן כה לא מושלם, וכאשר האובדן מעיר אותך אל יופייה העמוק יותר, אל קדושתה, אינך מצליח לקום מן הברכיים זמן רב; לא כובד האובדן כופה אותך על ברכיך, אלא התודה על מה שקדם לאובדן. והכאב תמיד שם, אבל יום אחד לא הריקנות, כי לטפח את הריקנות, למצוא בה נחמה, פירושו לזלזל במתנת החיים.”

“אם אפשר למות מצער, אז למה לעזאזל אי אפשר שמישהו יירפא מאושר?”

“האבל אינו משנה אותך. הוא חושף אותך.”

“ככל שחושך הלילה עומק, כך נראות הכוכבים בהירות, ככל שגעגועי האבל עומקים, כך קרוב אלוהים.”

“כל לב שבור צעק פעם אחת או אחרת: למה אינך יכול לראות מי אני באמת?”

“ובכן, כל אחד יכול להתגבר על צער, חוץ ממי שיש לו אותו.”

“עוד. שיהיו ימים שנגדעים ובסופם. שלעולם לא עוד..........שום דבר.”

“כך אנחנו. כקולקטיב, כמין, זהו הנוף הרגשי שלנו. פגשתי פעם גברת זקנה, כמעט בת מאה, והיא אמרה לי: יש רק שתי שאלות שבני אדם נלחמו עליהן אי־פעם, לאורך כל ההיסטוריה. כמה אתה אוהב אותי? ומי שולט? כל השאר, איכשהו, ניתן לניהול. אבל שתי השאלות האלה של אהבה ושל שליטה מפרקות את כולנו, מכשילות אותנו וגורמות למלחמה, לאבל ולסבל.”

“מוקדם או מאוחר, כל שיחה בין זרים בפיונגיאנג מגיעה לנושא אחד שאין לו תשובה. האם המקומיים באמת מאמינים למה שאומרים להם, והאם הם באמת מעריצים את 'האיש השמן' והקטן? ביקרתי ככותב בכמה מדינות סמכותניות וטוטליטריות, ובדרך כלל השאלה עונה על עצמה. מישהו בבית קפה זורק הערה. גרפיטי אירוני נמרח בשירותי גברים. איזו קבוצה באוניברסיטה מפיצה פלייר מאולתר. הקרחון מתחיל להפשיר; בדיחה עוברת מפה לאוזן והמשטר שנראה בלתי ניתן להזזה פתאום נראה פגיע ומגוחך. אבל קשה מאוד להסביר עד כמה צפון קוריאה פשוט לא כזאת. דרום קוריאנים שנפגשו עם בני משפחה אבודים אחרי ההתקרבות ביוני נדהמו מהדרך שבה קרוביהם הצפון-קוריאנים הרזים והמרופטים היללו את 'האיש השמן' והקטן. כמובן שהם נבחרו בקפידה, אבל הם נצמדו לגרסה הרשמית. יש סיבה אפשרית לקיום של רמת הכחשה כזאת, שנתמכת בדרגה בלתי נתפסת של מעקב ושטיפת מוח. אזרח צפון קוריאני שהיה מחליט שהכל שקר ובזבוז זמן, היה צריך להתמודד עם העובדה שגם החיים שלו היו שקר ובזבוז זמן. סצנות האבל ההיסטרי כש'האיש השמן' מת לא היו כולן מזויפות; ייתכן שתתרחש התמוטטות עצבים קולקטיבית אם פתאום יוכרז שהמנהיג הדגול היה נוכל פטפטן ויהיר. תארו לעצמכם, אם תרצו, דה-פרוגרמינג פתאומי של יותר מ-20 מיליון איש, שמקבלים פתאום הודעה שהכל היה בדיחה אכזרית ושכבר אין מי שיגיד להם מה לעשות. לא יהיה מספיק מיץ מורעל לכולם. תהיתי לעתים קרובות איך המדריכים שלי הצליחו לשמור על פנים רציניות. פנסי הרחוב כבויים בכל פיונגיאנג - העיר המועדפת במדינה - בכל לילה. והבניין הבולט ביותר בקו הרקיע, בעיר שמחויבת לעודף ארכיטקטוני היסטרי, הוא מלון ריוגיונג. הוא בן 105 קומות, ומרחוק נראה כמו גרסה מוגדלת וגרוטסקית של הפירמידה בטרנסאמריקה בסן פרנסיסקו (או כמו טיל ענק ומסורבל על כן שיגור). המנוף בראשו לא זז כבר שנים; זו חורבה גרנדיוזית שלא הושלמה. 'בבנייה', אומרים המדריכים בלי שמץ של אירוניה. אני מניח שהם פשוט מחזיקים שני ספרי חשבונות בראש וחיים עם הסתירה לעת עתה.”

“אם יש משהו שאנחנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר בזמן האבל, הרי זה חבר שעומד לצידנו, שאינו עוזב אותנו. ישוע הוא אותו חבר.”

“אל תבכה על המתים, כי המתים חירשים, אילמים, עיוורים, צולעים, חסרי רגש ומתים.”

“במוזרותה של החיים, או אולי בנס שבהם, שורשיו של דבר חדש מצויים לעיתים קרובות בקליפות המתפוררות של דבר ישן.”