“אך כשאני מבט את סביבי בחדר בו אני עכשיו, כשאני רואה את בגדי שרלוטת הנפוצים לפני, את כתבי אלברט, ואת כל חפצי הנוי האלה, המוכרים לי עד הכתרת הנייר שבה אני כותב עכשיו, כשאני חושב על מה אני למשפחה זו – הכל. חברי מכבדים אותי; לעיתים אני משתתף בשמחתם, ולבי נראה כאילו לא יכול להכות ללאם; ואף על פי כן – אם אני אמות, אם אני אקרא לעצמי מתוך מרכז זה, האם ירגישו – או עד כמה זמן ירגישו – את החלל שסערתי בחייהם? עד כמה זמן! כן, כך רופפת טבע האדם, עד כדי כך שהוא, גם שם, שם שבו הוא מודע ביותר לקיומו, שם שבו הוא עושה את ההשפעה החזקה והמכרעת ביותר, גם בזיכרון, בליבו של האהוב עליו, גם שם הוא חייב להיעלם – להיעלם, ומהיר. אני יכול לפורר את חזהי מכעס לחשוב כמה”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←