אבל

“רוצה לדעת מה זה להרגיש כדור, וורן? כדור אמיתי? זה לא כמו בקומיקס…אני חושב שצריך שתדע. להרגיש את זה…זה לא ייצור חור קטן ונקי. תחילה – הוא יהרס את איברי הפנים שלך. ריאותיך יתמוטטו, תחשבי כמו שטיפה…כשזה בסוף יגיע לחוט השדרה, הוא יפוצץ את מערכת העצבים המרכזית שלך…אני מדבר על כאב שאין לו גבול, אבל לא תוכל להזיז את עצמך…כדור בדרך כלל נוסע מהר יותר מזה, כמובן. אבל המוות? נראה כאילו הוא נמשך לנצח. זה משהו, לא? חתיכת מתכת קטנה אחת שומטת הכל. הוא פשט פירק את פנימיותיה…לקח ממנה את האור. ממני. מהעולם…ואתה, שאתה בלתי ראוי כזה, נותר חי – ואילו האדם היחיד שצריך להיות כאן – נעלם. חתיכת מתכת קטנה. אתה מרגיש אותה עכשיו?”

“כל שעה שחלפה הוסיפה לאבלה, משום שהיא הרחיקה אותה עוד יותר מן האיש החי, ומשום שהיא הייתה טעימה זעירה מן הנצח שתיאלץ לבלות בלעדיו. שוב ושוב מצאה את עצמה שוכחת, למשך פעימת לב, שהוא נעלם לעד ושאינה יכולה לפנות אליו לנחמה.”

“מותו של אהוב הוא קטיעה.”

“תקווה אינה לוגית. היא מגיעה תמיד כהפתעה, בדיוק כשאתה חושב שיש להיפטר מכל תקווה. תקווה היא קרובתה של אבל, ושניהם דורשים זמן: אתה לא יכול לקצר את האבל או את הריקון, ולא יכול לתקן אותם עם כלי צינורות האופניים שלך. עליך לקחת את הצעד הנכון הבא.”

“פעמים רבות שמעתי כי הצער מרכך את הנפש, והופך אותה לפחדנית ומושחתת; חשבי אפוא על נקמה והפסקי לבכות.”

“הפחתה חלקית ביכולתו של היצרן לטעון שעבודתו היוותה תרומה משמעותית לאנושות נבעה מן האופן הקליל שבו שיווק את מוצריו. צער היה התגובה הרציונלית היחידה לידיעה שעובד בילה שלושה חודשים בתכנון מבצע בסופרמרקט שהתבסס על הצעה למדבקות חינם של דמויות מצוירות בשם הפימבלס. מדוע ויתרו המבוגרים כך, מתוך קטנוניות, על אחריותם? האם לא היו שאיפות חשובות יותר שיש לממש לפני שהמוות יראה את עצמו באופק בגלימתו השחורה והקפוצ'ונית, מגלו מונח על כתפו?”

“אבל היא שמגבירה את כוחות הנפש”

“האם אתה מה שנקרא אדם בר־מזל? ובכן, אתה עצוב בכל יום. לכל יום יש צערו הגדול או דאגתו הקטנה. אתמול רעדת מפחד על בריאותו של מי שיקר לך, היום אתה חושש לשלומך שלך; מחר תהיה זו דאגה לכסף, ביום שאחריו לשון הרע של מוציא דיבה, ביום שלאחר מכן אסונו של ידיד; אחר כך מזג האוויר, אחר כך משהו שנשבר או אבד, אחר כך תענוג שעליו מצפונך או עמוד השדרה שלך מוכיחים אותך; בפעם אחרת, מהלך העניינים הציבוריים. ולא לדבר על כאבי לב. וכן הלאה. ענן אחד מתפזר, אחר מתקבץ. בקושי יום אחד מתוך מאה של שמחה ואור שמש רצופים. ואתה נמנה עם אותו מספר קטן של בני־מזל! ואילו על שאר האנשים שורה לילה עומד וקפוא.”

“אמה ליאוני, שבעקבות מותו של בעלה, דוד עוקטב, לא רצתה עוד לעזוב תחילה את קומבריי, אחר כך בבית קומבריי, אחר כך בחדרה, אחר כך במיטתה ולא ירדה עוד, תמיד שוכבת במצב בלתי ודאי של אבל, חולשה גופנית, מחלה, התאבדות רוחנית ועבודת קודש.”

“כולנו סובלים מרעות מידי אחרים; אולם התגובות לעוולות הללו שונות כמו לילה ויום. רבים מבקשים להעניש את העולם על סבלם, בעוד שחלקם עובדים קשה כדי להציל את העולם מלחוות צער דומה.”

“ידעתי איך זה לאבד מישהו שאהבת. לא עברת משהו כזה, עברת דרכו.”

“היא כבר לא נלחמה באבל, אלא יכלה לשבת עמו כבעל ברית קבוע ולהפוך אותו לשותפה לחשבותיה.”

“ודא ששירי התהילה שלך רבים יותר מקינות היגון שלך, ושהתקווה העילאית שלך איתנה יותר מחרטותיך האומללות. היה חיובי.”

“דמעות תמיד היו קלות יותר להזיל מאשר להסביר”

“הרבה אנשים מתפללים לכוח, לבית, לפריצת דרך כלכלית, לעושר וכו'. אבל רק מעטים מבקשים מאלוהים חכמה. יש כל כך הרבה גברים ונשים גדולים של אלוהים, מלאי עוצמה, שחסרה להם חכמה.”

“כי באבל שום דבר אינו "נשאר במקומו". אדם מוסיף לצאת משלב אחד, אך הוא תמיד שב וחוזר. שוב ושוב. הכול חוזר על עצמו. האם אני הולך במעגלים, או שמא מותר לי לקוות שאני על ספירלה? אבל אם ספירלה, האם אני עולה בה או יורד בה? כמה פעמים — האם זה יהיה לעולם? — כמה פעמים הריק העצום ידהים אותי כמשהו חדש לגמרי ויגרום לי לומר, "מעולם לא הבנתי את אובדני עד לרגע זה"? אותה רגל נכרתת פעם אחר פעם.”

“איך יכלה לסמוך על האיש הזה, שהיה כה לא מדויק במילותיו, שיטפל בקבורה? לומר שהיה כאן אובדן היה מגוחך; מאבדים נעל או צרור מפתחות. לא סובלים את מותו של ילד ואומרים שהיה כאן אובדן. הייתה שם קטסטרופה. חורבן. גיהינום.”

“היגון שאינו מדבר לוחש אל הלב המוצף ומצווה עליו להישבר”

“ככל שאנו מנסים להתקרב יותר אל אלוהים, כך נשנא יותר לחטוא בחיינו שלנו, וכך נתעצב יותר מהמחשבות שרצות במוחנו. אני גם חושב שככל שנתקרב יותר אל אלוהים, כך אלוהים יכבד אותנו יותר ויפתח דלתות כדי שהדברים הנכונים יקרו בחיינו.”

“שמחה ואבל התערבבו בכוס; אך לא היו דמעות מרות: שכן אפילו האבל עצמו עלה כה מרוכך, ולבוש בזיכרונות כה מתוקים ורכים, עד שנהפך להנאה חגיגית, ואיבד כל אופי של כאב”