אבל

“נצטווינו ללבוש את המשיח, להיות דומים לאלוהים. כלומר, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, אלוהים מתכוון לתת לנו את מה שאנו זקוקים לו, לא את מה שאנו חושבים כעת שאנו רוצים. שוב, אנו נבוכים מן המחמאה הבלתי נסבלת, מאהבה רבה מדי, לא מעט מדי.”

“שום דבר לא יזעזע אדם—או לפחות אדם כמוני—מתוך חשיבתו המילולית בלבד ומתוך אמונותיו המושגיות בלבד. צריך להמם אותו עד אובדן חושים לפני שיתפכח. רק עינויים יחשפו את האמת. רק תחת עינויים הוא מגלה אותה בעצמו.”

“בדיאלוג עם הכאב רוכשים דברים יפים רבים את ערכם. היכרות עם האבל מתבררת כאחת מן ההקדמות החריגות יותר להערכה אדריכלית. ייתכן, מלבד כל שאר הדרישות, שנצטרך להיות מעט עצובים לפני שבניינים יוכלו לגעת בנו כראוי.”

“הו אלוהים, אלוהים, למה טרחת כל כך כדי לכפות על היצור הזה לצאת מן הקליפה שלו אם עכשיו נגזר עליו לזחול חזרה — להישאב חזרה — לתוכה?”

“כל אדם מטיל צל; לא גופו בלבד, אלא גם רוחו המעורבת בו באורח בלתי מושלם. זהו צערו. לאן שיפנה כרצונו, הוא נופל מול השמש; קצר בצהריים, ארוך בערב. האין ראית זאת מעולם?”

“ידעתי שסבל יכול לטהר, שהוא מעין אש שכדאי לעמוד בה, אבל היו בו דרגות שלא בחרתי להכפיף את עצמי אליהן.”

“הוא ביקש...להפוך את הצער המביט מטה אל הקבר על ידי כך שהראה לו את הצער המביט מעלה אל הכוכבים.”

“אם השטן מצליח לעוור את מחשבתך, הוא הצליח לעצור אותך, כי כל דבר שיכול למנוע ממך להאמין יכול לעצור את עתידך.”

“אבל יכול להרוג אדם רגשית ופיזית. אם לא ינוטרל בכוחו ובעוצמתו של אלוהים, חולשתנו האישית עלולה להחליש אותנו עד כדי נכות.”

“לעיתים קרובות נדרש אותו “סכין בלבנו” כדי להניע אותנו אליו. אמונתנו, עצם חיינו, תלויים באלוהים, וכאשר אנו נכנסים לעמק האבל, אנו זקוקים לעזרתו, או שלעולם לא נעלה עוד על הר אחר.”

“כאשר האבלות טרחת, כל ניסיון להסיחה רק מעורר אותה.”

“אני חושבת ששברון הלב של 11 בספטמבר — האבל של אמריקה לא רק על אובדן החיים אלא גם על אובדן התמימות שלנו — הרחיב אותנו כבני אדם משום שהוא ריכך את לבבותינו. ברמה הפסיכולוגית, העם האמריקאי התבגר כתוצאה מאותו יום נורא.”

“יש שתיקות ויש שתיקות. אף אחת מהן אינה דומה לאחרת. יש שתיקת האבל בחדרים עטויי קטיפה של בית לוויות מרופד בשטיחים עבים, והיא שונה מאוד מן השתיקה הקודרת והנוראה של האבל בחדר השינה הבודד של אלמן.”

“חשבתי שאוכל לתאר מצב; להכין מפה של צער. אולם הצער מתגלה כלא מצב אלא תהליך.”

“המוזיאונים בתוך ראשיהם של ילדים, אני חושב, פורקים את עצמם בעתות האימה הקיצוניות – כדי להגן על הילדים מכאב אבלון נצחי. אבל אני, לעומת זאת: היה זה אסון אם הייתי שוכח אותה מיד. מעולם לא אמרתי לה כך, אך היא הייתה האדם אליו כתבתי תמיד. היא הייתה הסוד של כל היחידות האמנותית שאני הצליחי להשיג. היא הייתה הסוד של טכניקת הכתיבה שלי. כל יצירה שיש לה שלמות וחזקה, אני חושב, נוצרה על ידי אמן או ממציא שבעל דעתו אדם אחד בפרט. כן, והיא הייתה חמודה מספיק, או הטבע היה חמוד מספיק, כדי לאפשר לי להרגיש את היותה איתי במשך שנים רבות לאחר מותה – כדי לאפשר לי להמשיך לכתוב לה. אך אחר כך היא החלה להתמעט, אולי כי היה לה עניין חשוב יותר אחרת.”

“כמובן שהוא כבד יותר, הוא חשב. יש בו את האבל שלי. אני גורר אותו איתי לכל מקום שאני הולך, ככה אני עושה.”

“אמונה לעולם אינה קשורה לבטוח. אין אמונה בלי מתח. כדי שגומייה תפעל לפי האלסטיות שלה, היא חייבת לחוות מתח. לקדושי אלוהים שאין להם מתח אין תפקוד.”

“סופיה צרחה והתעלפה על הארץ – אני צרחתי ומיד רצתי כמשוגעת. נשארנו כך, נטולי חושינו זה מזה, כמה דקות, ובהשיבנו אותם אלינו שוב נשללו מאיתנו. במשך שעה ורבע המשכנו במצב האומלל הזה – סופיה מתעלפת בכל רגע ואני רצה כמשוגעת באותה תדירות. לבסוף אנחה מפי אדוארד האומלל (שבו לבדו נותר איזה חלק של חיים) השיבה אותנו אל עצמנו.”

“שום דבר שמצער אותנו אינו יכול להיקרא קטן: לפי חוקי הפרופורציה הנצחיים, אובדן בובה בידי ילד ואובדן כתר בידי מלך הם מאורעות באותו גודל.”

“היגון יכול להרוס אותך — או למקד אותך. אתה יכול להחליט שמערכת יחסים הייתה לשווא אם היה עליה להסתיים במוות, ואתה לבדו. או שאתה יכול להבין שלכל רגע בה היה יותר משמעות מכפי שהעזת להכיר באותו זמן, כל כך הרבה משמעות שהיא הפחידה אותך, ולכן פשוט חיית, פשוט קיבלת כמובן מאליו את האהבה והצחוק של כל יום, ולא הרשת לעצמך להתייחס לקדושתה. אבל כשהכול נגמר ואתה לבד, אתה מתחיל לראות שזה לא היה רק סרט וארוחת ערב משותפת, לא רק צפייה בשקיעות יחד, לא רק קרצוף רצפה או שטיפת כלים יחד או דאגה לחשבון חשמל גבוה. זה היה הכול, זה היה הסיבה לחיים, כל אירוע ורגע יקר שבהם. התשובה לתעלומת הקיום היא האהבה שחלקת לפעמים באופן כה לא מושלם, וכאשר האובדן מעיר אותך אל יופייה העמוק יותר, אל קדושתה, אינך יכול לקום מן הברכיים זמן רב; לא כובד האובדן כופה אותך על ברכיך, אלא התודה על מה שקדם לאובדן. והכאב תמיד שם, אבל יום אחד לא הריקנות, כי לטפח את הריקנות, למצוא בה נחמה, פירושו לזלזל במתנת החיים.”