חוכמה יוונית

“כל הסיפורים שלי הם כמו המיתוסים היווניים והרומיים, וכמו המיתוסים המצריים, וכמו הברית הישנה והברית החדשה.”

“לגבי, זה היה יוונית בשבילי.”

“אם אנחנו קשורים, אנחנו ניפגש. זו הייתה אמונה בעולם העתיק, ששום שינוי צורה לא יכול להסתיר אל מאל אחר; ויש פסוק יווני שאומר: 'האלים אינם זרים זה לזה'. גם חברים פועלים לפי חוקי הגורל; הם נמשכים זה לזה, ואי אפשר אחרת.”

“באיזשהו מובן, נחמד לדעת שיש שם אלים יווניים, כי יש לך מישהו להאשים כשדברים משתבשים. למשל, כשאתה מתרחק מאוטובוס שזה עתה הותקף בידי מכשפות מפלצתיות והתפוצץ מברק, ובנוסף לכל גם יורד גשם, רוב האנשים אולי יחשבו שזו פשוט מזל רע מאוד; כשאתה חצוי-דם, אתה מבין שכוח אלוהי כלשהו באמת מנסה להרוס לך את היום.”

“במקום המטרות הקדומות שנקבעו בידי האל של האומות היהודיות, היווניות או הרומיות, אשר ההיסטוריונים הקדמונים ראו בהן את ייצוג התקדמותה של האנושות, ההיסטוריה המודרנית הציבה לעצמה מטרות משלה — רווחתם של העם הצרפתי, הגרמני או האנגלי, או, בהפשטתה הגבוהה ביותר, רווחתה ותרבותה של האנושות בכלל, שלרוב הכוונה בה היא זו של העמים היושבים בחלק קטן בצפון-מערב של יבשת גדולה.”

“המילה היוונית המשמשת בברית החדשה לציון קוסם או אדם שעסק בקסם נסתר היא pharmakeus, או מי שערבב סמים והשתמש בהם כדי לעורר כשפים... מנהגים כאלה נכללים ברשימת "מעשי הטבע החוטא" בגלטים 5:19–21, שאלוהים ישפוט.”

“ניסיתי לעשות לך טובה, אישה טיפשה. עוד כמה שעות באש, והבן הקטן שלך היה הופך לבן אלמוות! הוא היה גדל לאל צעיר ונהדר ומביא לך כבוד נצחי. עכשיו הרסת את הקסם. הוא פשוט יהיה בן אנוש – גיבור גדול, כן, חזק וגבוה, אבל נידון לחיים של תמותה. הוא יהיה רק דמופון, כשהוא היה יכול להיות פון השלם! פון הגדול!”

“בסופו של דבר, קריסומאלוס היה עתיד להיות מופשט מעורו בשל גיזתו, שנודעה אחר כך בשם גיזת הזהב, מה שאומר שאני קשור לשטיח מעור כבשים. זו הסיבה שלא כדאי לחשוב יותר מדי על מי אתה קשור אליו במיתוסים היווניים. זה ישגע אותך.”

“זואי—" אמרתי. "כוכבים," היא לחשה. "אני יכולה לראות שוב את הכוכבים, גברתי." דמעה זלגה על לחיה של ארטמיס. "כן, אמיצה שלי. הם יפים הלילה." "כוכבים," חזרה זואי. עיניה היו נעוצות בשמי הלילה. והיא לא זזה עוד. תליה השפילה את ראשה. אנבת' בלעה יבבה, ואביה הניח את ידיו על כתפיה. צפיתי בארטמיס כשהיא כוסתה את ידה מעל פיה של זואי ואמרה כמה מילים ביוונית עתיקה. שובל כסוף של עשן נפלט משפתיה של זואי ונלכד בכף ידה של האלה. גופה של זואי ריצד ונעלם. ארטמיס קמה, אמרה מעין ברכה, נשפה אל כף ידה הקמוצה ושחררה את אבק הכסף אל השמים. הוא התרומם, מנצנץ, ונעלם. לרגע לא ראיתי שום דבר שונה. ואז אנבת' התנשפה. כשהבטתי מעלה אל השמים, ראיתי שהכוכבים היו בהירים יותר עכשיו. הם יצרו תבנית שמעולם לא הבחנתי בה קודם לכן — קבוצת כוכבים זוהרת שנראתה מאוד כמו דמות של נערה — נערה עם קשת, הרצה על פני השמים. "הלוואי שהעולם יכבד אותך, ציידת שלי," אמרה ארטמיס. "חיי לנצח בכוכבים.”

“הממף. כן. הוא. היה לו החוצפה לסרב להצעה שלנו לאלמוות ולומר לנו שנשים לב טוב יותר לילדים שלנו. אה, בלי להעליב.״ ״אה, איך אפשר להיעלב? בבקשה, תמשיכו להתעלם ממני.”

“רייצ'ל: גם את חצויה?אנבת': ששש! למה שלא תכריזי על זה לעולם כולו, מה דעתך?רייצ'ל: בסדר. היי, כולם! השניים האלה לא בני אדם! הם חצי אלים יווניים!...נראה שלא אכפת להם.”

“אף על פי שידעתי כיצד הכישלון הזה יכאיב לך, הייתי חייבת להתקפל כמו עש אפור ולשחרר. לא יכולת להאמין שאני יותר מההד שלך.”

“כל מיני דברים קורים לי, אני מתחיל. חלק אני בוחר, חלק לא בחרתי. אני כבר לא יודע להבחין בין זה לזה. כלומר, נדמה לי שהכול נקבע מראש — שאני הולך בעקבות נתיב שמישהו אחר כבר שרטט בשבילי. לא משנה כמה אני חושב על הדברים, כמה מאמץ אני משקיע בזה. למעשה, ככל שאני מנסה יותר, כך אני מאבד יותר את תחושת מי אני. כאילו הזהות שלי היא מסלול שהתרחקתי ממנו מאוד, וזה באמת כואב. אבל יותר מזה, זה מפחיד אותי. רק המחשבה על זה גורמת לי להירתע. אושימה מביט עמוק לתוך עיניי. "תקשיב, קפקא. מה שאתה חווה עכשיו הוא המוטיב של רבות מן הטרגדיות היווניות. האדם אינו בוחר בגורל. הגורל בוחר באדם. זו תפיסת העולם הבסיסית של הדרמה היוונית. ותחושת הטרגדיה — לפי אריסטו — נובעת, באופן אירוני למדי, לא מן הנקודות החלשות של הגיבור אלא מן התכונות הטובות שלו. אתה מבין למה אני מתכוון? אנשים נמשכים עמוק יותר אל הטרגדיה לא בגלל הפגמים שלהם אלא בגלל המעלות שלהם. אדיפוס המלך של סופוקלס הוא דוגמה מצוינת. אדיפוס נמשך אל הטרגדיה לא בגלל עצלות או טיפשות, אלא בגלל האומץ והיושר שלו. וכך נוצר אירוניה בלתי נמנעת.”

“אני מאמין באקסצנציאליזם האמריקאי, בדיוק כמו שאני חושד שהבריטים מאמינים באקסצנציאליזם הבריטי והאלבנים מאמינים באקסצנציאליזם האלבני.”

“אני אפיקוראי. אני רואה בדוקטרינות האמיתיות (לא בהשערות) של אפיקורוס את כל הרציונלי שבפילוסופיה המוסרית, אשר השאירו לנו היוונים והרומאים.”

“לכתוב או אפילו לדבר אנגלית איננו מדע אלא אמנות. אין מילים מהימנות. כל מי שכותב אנגלית נתון במאבק שאינו מרפה אפילו לרגע, אפילו לא למשפט אחד. הוא נאבק נגד עמימות, נגד ערפול, נגד הפיתוי של התואר המהודר, נגד חדירתן של הלטינית והיוונית, ומעל לכול, נגד הביטויים השחוקים והמטפורות המתות שהשפה עמוסה בהם.”

“רונן אמר בזלזול: "לא. היוונים העתיקים לא היו להם מילה ל'כחול'." כולם בשולחן נטו אליו. "מה זה, רונן?" שאל אדם. "קשה להאמין," חשב גנסי, "כיצד חינוך קלאסי מוצלח כזה לא מצליח להגיע לעבודות בית שלך." "הם לא שואלים את השאלות הנכונות," השיב רונן.”

“האדם שמסתפק בלהיות רק עצמו, ולפיכך הוא פחות עצמי, נתון בכלא. עיניי שלי אינן מספיקות לי; אראה דרך עיניהם של אחרים. המציאות, אפילו כשהיא נראית דרך עיניהם של רבים, אינה מספיקה. אראה מה אחרים המציאו. אפילו עיניה של האנושות כולה אינן מספיקות. אני מצר על כך שהבהמות אינן יכולות לכתוב ספרים. בשמחה רבה הייתי לומד איזו חזות מציגים הדברים לעיני עכבר או דבורה; ובשמחה רבה עוד יותר הייתי קולט את העולם הריחני, העמוס בכל המידע והרגש שהוא נושא עבור כלב. החוויה הספרותית מרפאה את הפצע, מבלי לערער את זכות היתר של הייחודיות... בקריאת ספרות גדולה אני נעשה אלף בני אדם ואף על פי כן נשאר עצמי. כמו שמי הלילה בשיר היווני, אני רואה באלף עיניים, אך עדיין אני הוא הרואה. כאן, כשם שבפולחן, באהבה, במעשה המוסרי, ובידיעה, אני חורג מעצמי; ולעולם אינני עצמי יותר מאשר כאשר אני עושה זאת.”

“אנחנו נוטים לחשוב שמשפחות גרושות או מסובכות הן המצאה מודרנית, וזה כלל לא נכון. כל מה שצריך הוא לקרוא את המיתוסים היווניים כדי לראות בתים שבורים, אלמנות, גירושים, ילדים חורגים, וילדים שמנסים להסתדר עם הורים חדשים.”

“אני קורא מיתולוגיה יוונית מאז שהייתי ילד. גם לימדתי אותה כשהייתי מורה בכיתה ו׳, כך שכבר הכרתי הרבה מפלצות מיתולוגיות. לפעמים אני עדיין משתמש בספרים ובאתרי אינטרנט כדי לחקור, עם זאת. בכל פעם שאני חוקר מיתולוגיה יוונית, אני לומד משהו חדש!”