חוכמה יוונית

The quiet weight of Greek wisdom lingers here—sharp, timeless, and unyielding, like sunlight cutting through olive trees. These words cut to the bone of human nature, where philosophy and life blur into the same hard truth.

59 ציטוטים — עמוד 3 מתוך 3

“והגילוי הזה היה מסגיר את הסוד השמור היטב של התרבות המודרנית לצחוקו של העולם. שכן אנו המודרנים אין לנו דבר משלנו. אנו נעשים ראויים רק לתשומת לב בכך שאנו ממלאים את עצמנו עד גדותינו במנהגים, באמנויות, בפילוסופיות, בדתות ובמדעים זרים: אנו אנציקלופדיות נודדות, כפי שבוודאי היה מכנה אותנו יווני עתיק שסטה אל זמננו. אבל הערך היחיד של אנציקלופדיה טמון בפנים, בתוכן, לא במה שכתוב בחוץ, בכריכה או בעטיפה. ולכן כל התרבות המודרנית היא בעיקרה פנימית; כורך הספרים מדפיס משהו כזה על הכריכה: “מדריך לתרבות פנימית עבור ברברים חיצוניים.” הניגוד בין פנימי לחיצוני הופך את הצד החיצוני לברברי עוד יותר, כפי שהיה טבעי שיהיה, כאשר הצמיחה החיצונית של עם גס הייתה מפתחת רק את צרכיו הפנימיים הראשוניים. שכן אילו אמצעים יש בידי הטבע לדכא שפע יתר מבחוץ? רק אחד — להיות מושפע ממנו ככל האפשר פחות, להניח לו בצד ולדכא אותו בהזדמנות הראשונה. וכך נעשית אצלנו המנהג שלא לקחת עוד דברים ממשיים ברצינות; אנו מקבלים את האישיות הרופפת, שעליה הדברים הממשיים והקבועים מותירים רושם כה מועט. לבסוף נעשים בני האדם רשלנים ומתפשרים יותר בעניינים חיצוניים, והבקעה הניכרת בין מהות לצורה מתרחבת; עד שאין להם עוד כל תחושה של ברבריות, ובלבד שממשיכים להטריד את זיכרונותיהם ללא הרף, וזורם זרם מתמיד של דברים חדשים שיש לדעת, שאפשר לארוז יפה בארונות הזיכרון שלהם.”

פרידריך ניטשה

“הסאטיר, ככוריסט הדיאוניסי, שוכן במציאות שאושרה בידי מיתוס וטקס. שהטרגדיה תתחיל בו, שהחוכמה הדיאוניסית של הטרגדיה תדבר דרכו, הוא תופעה תמוהה לא פחות, ובאופן כללי יותר, מן המקור של הטרגדיה מן המקהלה. אולי נוכל להשיג נקודת מוצא לחקירה זו אם נטען שהסאטיר, אותו רוח טבע בדוי, עומד אל האדם התרבותי באותו יחס שבו המוזיקה הדיאוניסית עומדת אל הציוויליזציה. ריכרד וגנר אמר על האחרונה כי היא נבלעת במוזיקה כשם שאור מנורה נבלע באור יום. באותו אופן, אני סבור, חש עצמו היווני התרבותי נבלע אל תוך מקהלת הסאטירים, ובהתפתחות הבאה של הטרגדיה היוונית נסוגו המדינה והחברה, ולמעשה כל מה שמפריד אדם מאדם, מפני תחושת אחדות עצומה שהוליכה חזרה אל לב הטבע. נחמה מטפיזית זו, שאותה, ברצוני לומר מיד, שולחת אותנו כל טרגדיה אמיתית, שלפיה חרף כל שינוי פנומנלי, החיים הם ביסודם שמחים ועצמתיים באופן שאינו ניתן להשמדה, באה לידי ביטוי מוחשי ביותר במקהלת הסאטירים, ישויות טבע השוכנות מעבר לכל ציוויליזציה ושומרות על זהותן דרך כל חילופי הדורות והתנועה ההיסטורית. עם מקהלה זו התנחם היווני העמוק, הרגיש כל כך באופן ייחודי לסבל העדין והעמוק ביותר, שחדר אל סוכני ההרס של הטבע ושל ההיסטוריה גם יחד. אף שהיה נתון בסכנה של כמיהה לשלילה בודהיסטית של הרצון, הוא ניצל באמצעות האמנות, ובאמצעות האמנות החיים שבו וזכו בו מחדש.”

פרידריך ניטשה