“זואי—" אמרתי. "כוכבים," היא לחשה. "אני יכולה לראות שוב את הכוכבים, גברתי." דמעה זלגה על לחיה של ארטמיס. "כן, אמיצה שלי. הם יפים הלילה." "כוכבים," חזרה זואי. עיניה היו נעוצות בשמי הלילה. והיא לא זזה עוד. תליה השפילה את ראשה. אנבת' בלעה יבבה, ואביה הניח את ידיו על כתפיה. צפיתי בארטמיס כשהיא כוסתה את ידה מעל פיה של זואי ואמרה כמה מילים ביוונית עתיקה. שובל כסוף של עשן נפלט משפתיה של זואי ונלכד בכף ידה של האלה. גופה של זואי ריצד ונעלם. ארטמיס קמה, אמרה מעין ברכה, נשפה אל כף ידה הקמוצה ושחררה את אבק הכסף אל השמים. הוא התרומם, מנצנץ, ונעלם. לרגע לא ראיתי שום דבר שונה. ואז אנבת' התנשפה. כשהבטתי מעלה אל השמים, ראיתי שהכוכבים היו בהירים יותר עכשיו. הם יצרו תבנית שמעולם לא הבחנתי בה קודם לכן — קבוצת כוכבים זוהרת שנראתה מאוד כמו דמות של נערה — נערה עם קשת, הרצה על פני השמים. "הלוואי שהעולם יכבד אותך, ציידת שלי," אמרה ארטמיס. "חיי לנצח בכוכבים.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←