אש

“הוא גילה גם סיפורים נפלאים על אבנים יקרות. בקלריקליס דיסציפלינה של אלפונסו נזכר נחש שעיניו היו עשויות ג׳סינת אמיתי, ובהיסטוריה הרומנטית של אלכסנדר נאמר כי כובש אמאתיה מצא בעמק הירדן נחשים ״שעל גבם צומחים צווארונים של אזמרגדים אמיתיים״. היה אבן חן במוחו של הדרקון, סיפר לנו פילוסטרטוס, ו״בהצגת אותיות זהב וגלימה ארגמנית״ אפשר היה להטיל את המפלצת לשינה קסומה ולהרגה. לפי האלכימאי הדגול, פייר דה בוניפאס, היה היהלום הופך אדם לבלתי נראה, והאגט של הודו היה מעניק לו כושר דיבור. הקרנליאן היה מרגיע כעס, וההיאצינת היה מעורר שינה, והאמטיסט היה מגרש את אדי היין. הגרנט היה מגרש שדים, וההידרופיקוס היה שולל מן הירח את צבעו. הסלניט היה מתמעט ומתמלא עם הירח, והמלאוצאוס, החושף גנבים, יכול היה להיות מושפע רק מדם גדיים. לאונרדוס קמילוס ראה אבן לבנה שנלקחה ממוחו של קרפד שזה עתה נהרג, ואשר הייתה תרופה ודאית נגד רעל. הבזואר, שנמצא בלבו של הצבי הערבי, היה קמע שיכול לרפא את הדבר. בקניהם של עופות ערביים היה האספיריטס, שלפי דמוקריטוס שמר את נושאו מכל סכנה מאש.”

“מעולם איני רואה את פניך אלא שאני חושב על אש הגיהינום.”

“אחוזה מתחילה בלבנה אחת. יער מתחיל בעץ אחד. קציר מתחיל בזרע אחד. אוקיינוס מתחיל בטיפה אחת. ידידות מתחילה במחווה אחת. אש מתחילה בניצוץ אחד. מהפכה מתחילה ברעיון אחד.”

“אדמה, מים, אש ורוח. היכן שיש אנרגיה יש חיים.”

“אהבה היא אש שופעת”

“מבחינה מיתולוגית, אם יש משהו שאני שונא יותר משלישיות של זקנות, אלה שוורים. בקיץ שעבר נלחמתי במינוטאור על פסגת גבעת חצויי-הדם. הפעם מה שראיתי שם למעלה היה אפילו גרוע יותר: שני שוורים. ולא סתם שוורים רגילים — שוורי ברונזה בגודל של פילים. ואפילו זה לא היה גרוע מספיק. כמובן, הם גם היו חייבים לנשוף אש.”

“אמונה היא אור האש”

“הסתכל באש, בעננים, וברגע שהקולות הפנימיים מתחילים לדבר... התנחל להם. אל תדגוש תחילה אם זה מותר, או אם יסכימו לך המורים או האב או אלוהים כלשהו. כך תהרס את עצמך.”

“אנו מתקיימים מכוח אש רוחנית”

“כשם שניתן להצית אש בשלג, כך ניתן לכבות את אש האהבה במילים.”

“עם טינה, הלבבות נשרפים באש השנאה. עם סליחה, הלבבות רוקדים בשמחה טהורה.”

“הים עשוי להתלקח, כוכבי הלכת עשויים להתנגש בחלל, השמש עשויה לכבות את חומה, אבל מה שאנו מבינים הוא שהשלום שלנו הוא כמו נהר בנשמותינו; פניו עשויים לגעוש בסערה, אבל קרקעיתו קרירה ורגועה בעדינות!”

“לכל אחד יש את האש, אבל האלופים יודעים מתי להצית את הניצוץ.”

“אלה הנחשבים לבוררי הטעם, הם לעיתים קרובות אנשים שרכשו מעט ידיעה של ציורים או פסלים נערצים, ויש להם נטייה לכל מה שהוא אלגנטי; אך אם תשאל אם הם נשמות יפות, ואם מעשיהם שלהם דומים לציורים יפים, תלמד שהם אנוכיים וחושניים. תרבותם היא מקומית, כאילו היית משפשף גזע עץ יבש במקום אחד כדי להפיק אש, וכל השאר נשאר קר. ידיעתם את האמנויות היפות היא איזו למידה של כללים ופרטים, או איזו שיפוטיות מוגבלת של צבע או צורה, המופעלת לשם שעשוע או לשם ראווה. זוהי הוכחה לרדידותה של תורת היופי, כפי שהיא שוכנת במוחותיהם של חובבינו, שאנשים נדמה כי איבדו את התפיסה של התלות המיידית של הצורה בנפש.”

“"צריך תמיד להיזהר מהספרים," אמרה טסה, "ומה שיש בתוכם, כי מילים יכולות לשנות אותנו." "אני לא בטוח שמישהו ספר שינה אותי אי פעם," סיים ויל. "ובכן, יש כרך שמבטיח ללמד איך להפוך לשורה של כבשים-" "רק החלשים ביותר מסרבים להיות מושפעים מספרות ושירה," אמרה טסה, בנחישות שלא תיתן לו לברוח מהקורס. "כמובן, למה מישהו ירצה להיות חבורת כבשים זה נושא אחר לגמרו," סיים ויל.”

“הבנתי; זה בתקופות שבהן אני רחוקה ביותר מהיסוד שלי שאני חווה את עצמי הכי הרבה. שאני רואה ומרגישה מי אני באמת, הכי הרבה! אני חושבת שכך זה עם שביט, את רואה, שביט נולד במרחבים החיצוניים של היקום! אבל רק כשהוא מעז להתקרב יותר מדי אל השמש שלנו או אל כוכבים אחרים הוא משחרר את ה"זנב" הלוהט מאחוריו ויורה בחוצפה דרך השמים! ומטאורים נשאבים אל האטמוספירה שלנו לפני שהם מתפוצצים כמו נפצים ומבינים שהם כוכבים נופלים! לכן אני נהנית להוציא את עצמי מהיסוד שלי, מאזור הנוחות שלי, ולהטיל את עצמי אל הלא נודע. כי דווקא ברגעים המפחידים האלה, בצעדים הלא בטוחים האלה, אני מצליחה לראות שאני כמו שביט שפוגע באטמוספירה חדשה: פתאום אני מאירה באור מופלא ואבקי אש מתחילים לנשור ממני! אני מגלה חיוך שלא ידעתי שיש לי, אני חושפת תחושה שלא ידעתי שקיימת בי... אני רואה את עצמי. אני כוכב נופל. מטר מטאורים. אבל אני לא עומדת לכבות. אני מניחה שאני יותר כמו שביט, אם כך. אני פשוט אמשיך לחזור.”

“תנו ללבבותיכם להיות מונעים על ידי עיקרון, לא על ידי הטיה. אהבה, לא שנאה. אחדות, לא פילוג. אש חלומותיכם, לא גשם צערכם.”

“כאשר רומא הייתה בשיא תפארתה ועוצמתה, הופיעה כת מטרידה בשם נוצרים. בגלל אש שבערה בקרבם, העזו האנשים האלה להיות שונים... הם סירבו להיטמא במנהגים החושניים של ציוויליזציה מתפוררת. בתקופה שבה חיי אדם היו זולים, הם ייחסו ערך רב לבני אדם, לנשמותיהם ולייעודם. נוצרים אלה סירבו להיבלע בחברה חסרת האל של רומא. הם לא שמעו על הכלל שאנו שומעים היום: "כשאתה ברומא, עשה כמעשה הרומאים.”

“פטרו חברים מזויפים. הם שם כדי להאיץ את הנפילה והכישלון שלכם.”

“כן, הזקנה שלנו לא עומדת להיות נמנום של מטע שטוף שמש. אבל על ידי הורדת מסך האש, אני מוצאת שאני יכולה לחיות ברגע; וזה טוב; למה להיכנע לרגע אחד של חרטה או קנאה או דאגה? למה באמת? (24 בדצמבר 1940)”