מוות

“כאשר יבוא היום המפואר ההוא, החטא והמוות יושמדו והשטן יגורש. כל המריבה והשנאה והסבל והמוות המעוותים ומצלקים את העולם הזה ייעלמו, ותפילת האדון תתגשם: רצון האל ייעשה בארץ כפי שהוא נעשה בשמיים.”

“בזמן המוות, אדם אומר, ״אדוני היקר, הארך את חיי בעוד שעתיים, כדי שיגיע גנאני פורוש [הנאור] ואוכל לעשות את הדארשן שלו״. הוא מתלונן כך. אל תתלונן עכשיו. למה אתה מתחנן עכשיו? כשעוד הייתה לך השליטה, לא עשית דבר, ועכשיו, כשכבר אין לך שליטה, אתה מציב דרישות?”

“מבחינה טכנית, כל הקעקועים הם זמניים, אפילו הקבועים.”

“אחד מהרעלים הבודדים בהערה היא שאיננו עוד צריכים שינה, ולכן גם איננו עוד חולמים. זה צער, כי אם הייתי חולמת, אני יודעת שאני הייתי חולמת עליך. הייתי חולמת על ריחך ועל תחושת השיער השחור שלך, כמו משי בין אצבעותי. הייתי חולמת על עורך החלק והאגרסיביות של שפתיך כשנשקנו. ללא חלומות, אני חייבת להיות מרוצה בדמיוני – שזה כמעט כה טוב. אני יכולה לתאר את כל אלה perfectly, כמו גם את הדרך שבה זה יהיה כשאני אקח את חייך מהעולם הזה.”

“אף על פי שאני יוצא נגדו, המוות הוא קו הגבול האפל שמעבר לו אני נתון לחסדי סופי שלי. לעומת זאת, קבר ריק אומר שסופי נתון לחסד תחילתו של אלוהים.”

“ישוע המשיח הוא אלוהים בבשר אדם, וסיפור חייו, מותו ותחייתו הוא הבשורה הטובה היחידה שהעולם ישמע אי פעם.”

“בבוקר המוקדם על הגדה, יושב במרכז הסירה עם אביו שמנחה את השוטים, היה לו ברור לחלוטין שהוא לא ימות מעולם”

“זה עניין רציני לחיות בחברה של אלים ואלות אפשריים, לזכור שהאדם הכי משעמם שאתה מדבר איתו היום יכול יום אחד להיות יצור שהיית נוטה לשתחוות לו, או לחלופין זוועה ושחיתות שאתה רואה רק בחלום. כל היום אנחנו, במידה כלשהי, מסייעים זה לזה להגיע לאחת משתי היעדים האלה. באור האפשרויות המדהימות האלה, ובזהירות ובהוד המגיעות להם, צריך לנהל את כל הקשרים שלנו – חברות, אהבות, משחקים, פוליטיקה. אין אנשים רגילים. מעולם לא דיברת עם בן-אדם פשוט. אומות, תרבויות, אמנויות, ציוויליזציות – כולם בני תמותה, וחייהם אלינו כמו חיי זבוב. אבל אנחנו מתעסקים עם נצחיים – נצחיים נוראים או נצחיים זוהרים – בצחוק, בעבודה, בנישואין, בהתעלמות ובניצול.”

“באופן סביר, אנו יכולים לראות את הצלב כמשהו אפשרי בהחלט. אבל כשאנו שוקלים את חג הפסחא, אנו רואים קבר ריק כמשהו בלתי אפשרי לחלוטין. והאם ייתכן שאלוהים היה צריך לעשות את הבלתי אפשרי כדי סוף סוף למשוך את תשומת לבנו?”

“לדברים שאנו מאבדים יש דרך לשוב אלינו בסופו של דבר, אם לא תמיד בדרך שאנו מצפים לה.”

“אינני יכול לחיות כדי לשמוע את החדשות מאנגליה. אך אני אכן מנבא כי הבחירה מאירה על פורטינברס; יש לו את קולי הגווע. לכן ספרו לו, עם המאורעות, פחות או יותר, אשר הפצירו בי — השאר הוא דממה.”

“והוא ידע פתאום שאם היא תהרוג את עצמה, הוא ימות. אולי לא מיד, אולי לא באותו שטף מסמא של כאב, אבל זה יקרה. אי אפשר לחיות זמן רב בלי לב.”

“כל אחד מן הרוקדים לקח לו בן זוג, החיים עם המתים, זה עם זה. בוד הושיט את ידו ומצא את עצמו נוגע באצבעותיה, ובה בעת מביט לתוך עיניה האפורות של הגברת בשמלת קורי העכביש. היא חייכה אליו. "שלום, בוד," אמרה. "שלום," אמר, בעודו רוקד איתה. "אני לא יודע את שמך." "שמות אינם באמת חשובים," אמרה. "אני אוהבת את הסוס שלך. הוא כל כך גדול! מעולם לא ידעתי שסוסים יכולים להיות כל כך גדולים." "הוא עדין דיו לשאת על גבו הרחב את הגדול שבכם הרחק, וחזק דיו גם בשביל הקטן שבכם." "אפשר לרכוב עליו?" שאל בוד. "יום אחד," אמרה לו, ושמלות קורי העכביש שלה נצצו. "יום אחד. כולם עושים זאת." "מבטיחה?" "אני מבטיחה.”

“הייתי בארץ הפיות במשך שנים, וזהו מקום שבו דם בן תמותה הופך לאש. זהו מקום של יופי ואימה מעבר למה שאפשר לדמיין כאן. רכבתי עם הציד הפראי. פילסתי נתיב ברור של חירות בין הכוכבים וגברתי על הרוח. ועכשיו מבקשים ממני ללכת שוב על פני האדמה.”

“זה החלום שלי. הוא תמיד אותו דבר. תמיד. כל פרט קטן. ובכל פעם שיש לי אותו, הוא מפחיד בדיוק כמו בפעם הקודמת.(…)הוא כל כך ממשי, שאני מרגיש כאילו כבר מתתי מאות פעמים.”

“כל אלה הדוברים כך ברהוטיות על השיבה לערכים הישנים והטובים, הו, כגבר זקן אני זוכר את הזמן שבו היו לנו ערכים כאלה, ואני אומר – נשוב לחוקת ארצות הברית הישנה והטובה, לחוקת האזרחות הישנה והטובה, לחוקת האמונה הישנה והטובה – ולעזאזל עם הצנזורים! תנו לי ידע או תנו לי מוות!”

“אני הולכת בלילה תחת שמיים נטולי ירח. רק פני השטח מנחים את צעדיי, אך פסיעותיי בטוחות כאילו תריסר שמשות האירו את הדרך. אני הולכת לפגוש אותך מתחת לעץ חסר עלים שלעולם אינו נראה כצומח או משנה את צורתו. אינני בטוחה אם הוא עדיין חי או שלמד להסוות את מותו. אותה מחשבה חולפת במוחי כשאני חשה באצבעותיך הקרות אוחזות בידי. לא העץ הוא שאני משקפת”

“ובכן, ברור שהיא מרגישה עצובה מאוד, בגלל שסרדיק מת. ואז אני מניח שהיא מרגישה מבולבלת כי היא אהבה את סרדיק ועכשיו היא אוהבת את הארי, והיא לא מצליחה להבין את מי היא אוהבת יותר. ואז היא תרגיש אשמה, ותחשוב שזה עלבון לזכרו של סרדיק לנשק את הארי בכלל, והיא תדאג מה כל השאר עלולים לומר עליה אם היא תתחיל לצאת עם הארי. והיא כנראה גם לא מצליחה להבין מה בעצם הרגשות שלה כלפי הארי, כי הוא היה זה שהיה עם סרדיק כשסרדיק מת, אז הכול שם מאוד מעורבב וכואב. אה, והיא גם מפחדת שהיא תורחק מקבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו כי היא טסה כל כך גרוע. דממה קלה ומופתעת קיבלה את סיום הנאום הזה, ואז רון אמר, אדם אחד לא יכול להרגיש את כל זה בבת אחת, הוא יתפוצץ.”

“היעדרה דומה לשמיים, הפרושים מעל הכול. אבל לא, זה לא מדויק לגמרי. יש מקום אחד שבו היעדרה מגיע אליי באופן מקומי, וזה מקום שאיני יכול להימנע ממנו. כוונתי לגופי שלי. הייתה לו חשיבות שונה כל כך בעודו גופו של אהובה של ה'. עכשיו הוא כמו בית ריק.”

“מילותיו האחרונות של המטיף בן המאה התשע-עשרה הנרי וורד ביצ'ר היו "עכשיו בא המסתורין." המשורר דילן תומאס, שאהב משקה טוב לפחות כמו אלסקה, אמר, "שתיתי שמונה עשרה וויסקי ברצף. אני מאמין שזה שיא," לפני שמת. המועדף על אלסקה היה המחזאי יוג'ין או'ניל: "נולדתי בחדר במלון, ו--לעזאזל--מתתי בחדר במלון." אפילו לקורבנות תאונות דרכים יש לפעמים זמן למילות פרידה. הנסיכה דיאנה אמרה, "אוי אלוהים. מה קרה?" כוכב הקולנוע ג'יימס דין אמר, "הם חייבים לראות אותנו," ממש לפני שהטיח את הפורשה שלו במכונית אחרת. אני מכיר כל כך הרבה מילות פרידה. אבל את שלה לעולם לא אדע.”