ילדות

“ענפים מפוצלים גדלנו באותו רחוב,את ואני. הלכנו לאותם בתי ספר,נסענו באותו אוטובוס,היו לנו אותם חברים,ואפילו חלקנו ספגטיעם המשפחות של זה ושל זו. ואף על פי ששורשינו שייכיםלאותו עץ,ענפינו צמחובכיוונים שונים. העץ שלנו,כעת דומה לאלףעצים אחריםבים של טריליוןעצים אחריםעם גורלות מקביליםוחלומות דומים. אינך יכול לקנא בענףשגדל גדול יותרמאותו זרע,ואינך יכוללהאשים את כיוון השמש. אבל אתה עדיין משווה בינינו,כאילו אנחנו עדיין אותם שניילדים בפארקשואבים ברעש משקאות קפואיםואוכלים גלידה. סוזי קאסם, Rise Up and Salute the Sun (2010)”

“בבית, אבי אכל את כל פרוסות הטוסט השרופות ביותר. ״יאם!״ הוא היה אומר, ו״פחם! טוב בשבילך!״ ו״טוסט שרוף! האהוב עליי!״ והוא היה אוכל הכול. כשהייתי הרבה יותר מבוגר הוא הודה בפניי שמעולם לא אהב טוסט שרוף, ורק אכל אותו כדי שלא ייזרק לפח, ולמשך שבריר של רגע כל ילדותי הרגישה כמו שקר, כאילו אחד מעמודי האמונה שעליהם נבנה עולמי התפורר לחול יבש.”

“זו הייתה בחברותם, הם פשוט רצו לרוץ לנצח, צל וצל.”

“אני זוכרת את ימי ילדותנו, כשהחיים היו קלים ובעיות המתמטיקה קשות. אמא הייתה עוזרת לנו בשיעורי הבית ואבא לא היה בבית אלא בעבודה. אחרי המטלות שלנו, היינו הולכים למוזיאון המבצר הישן עם סיכות בשיער ושמחה טהורה בלבנו. את, אחותי, ענדת את הצמידים שאתה, אחי, קיבלת כפרס מן רופא השיניים. "למה הצמידים?" שאל רופא השיניים, מופתע, כי הבנים בחרו במקום זאת במדבקות של מכוניות. "הם בשביל האחיות שלי," אמרת. אמא הייתה מפנקת אותנו בבקבוק קולה, כמה לגימות לכל אחד. ואז היינו קונים את הלחם הריחני-מתוק מאותו ואן לבן, ויד ביד היינו הולכים אל הדירה הקטנה שלנו מעל המסעדה. אני זוכרת את ימי ילדותנו. האם גם אתה זוכר אותם?”

“חיינו הם ילדותו של עולמנו הנצחי”

“לא מעט מיליוני הורים מקווים בכל לב שילדיהם שלהם ייכנסו לתפקיד הזה בכך שיהפכו מיד להורי האומנה של הוריהם שלהם, אם וכאשר ההורים יגיעו לילדותם השנייה”

“כילד ידעתי שהראייה התת-אדומה תגלה את היצורים הסתגלים בארון הבגדים בלילה רק אם הם חמים-דם. אך כולם יודעים שיצור הארון הממוצע הוא זוחל וקר-דם.”

“אותו חלל קתדרלה גדול שהיה הילדות.”

“אם היינו צריכים להרוויח את גילנו על ידי חשיבה עצמאית לפחות פעם בשנה, רק קומץ אנשים היה מגיע לבגרות.”

“אוצר מילים טוב אינו נרכש על ידי קריאת ספרים שנכתבו לפי מושג כלשהו על אוצר המילים של קבוצת הגיל שלך. הוא מגיע מקריאת ספרים מעל גובהך.”

“לבסוף ישנם אלה שראו מיד שהשאלה הייתה מלכודת. אין תשובה. במקום לבזבז זמן במאבק עם אותה מלכודת, הם מחליטים לפעול. הם מביטים אל ילדותם ומחפשים את מה שמילא אותם אז בהתלהבות, ובהתעלם מעצת זקניהם, מקדישים לכך את חייהם. כי ההתלהבות היא האש הקדושה. הם מגלים לאטם שמעשיהם קשורים בדחף מסתורי שמעבר לידיעת האדם. ואז הם מרכינים את ראשם כאות כבוד לאותו מסתורין ומתפללים שלא יסיטו אותם מן הדרך שאינם מכירים, דרך שבחרו ללכת בה בגלל הלהבה הבוערת בלבם. הם משתמשים באינטואיציה שלהם כשהם יכולים ופונים למשמעת כשהאינטואיציה נוטשת אותם. הם נראים מטורפים למדי. ולפעמים הם מתנהגים כמו משוגעים. אבל הם אינם משוגעים. הם גילו אהבה ורצון אמיתיים. ושני הדברים האלה מגלים את המטרה ואת הכיוון שעליהם ללכת בעקבותיהם. רצונם צלול כבדולח, אהבתם טהורה וצעדיהם נחושים. ברגעים של ספק או עצב הם לעולם אינם שוכחים: אני כלי, הרשה לי להיות כלי המסוגל לבטא את רצונך. הם בחרו את דרכם, וייתכן שיבינו מהי מטרתם רק כאשר ימצאו את עצמם מול האורח הבלתי רצוי. זהו יופיו של האדם הממשיך הלאה בהתלהבות, וכבוד למסתורין החיים הוא לו המדריך היחיד. דרכו יפה, ומשאו קל. המטרה תהיה גדולה או קטנה, היא עשויה להיות רחוקה מאוד או ממש מעבר לפינה. הוא יוצא לחפש אותה בכבוד וביושר. הוא יודע מה משמעותו של כל צעד, וכמה הוא עולה במאמץ, באימון ובאינטואיציה. הוא מתמקד לא רק במטרה שיש להגיע אליה אלא בכל מה שמתרחש סביבו. לעיתים קרובות עליו לעצור משום שכוחו אוזל. ברגעים כאלה מופיעה האהבה ואומרת: אתה חושב שאתה צועד לעבר נקודה מסוימת, אבל כל ההצדקה לקיומה של המטרה טמונה באהבתך אליה. נוח מעט. אבל ברגע שתוכל, קום והמשך הלאה. כי מאז שהמטרה שלך גילתה שאתה צועד לעברה, היא רצה לקראתך.”

“סך החיים; לידה, ילדות, נעורים, בגרות, הורות, זקנה ומוות.”

“ארוחת הערב הייתה נפלאה. היה שם נתח בקר, עם תפוחי אדמה צלויים, זהובים ופריכים מבחוץ ורכים ולבנים מבפנים, ירקות עלים בחמאה שלא זיהיתי, אף על פי שעכשיו אני חושב שאולי היו אלה סרפדים, גזרים קלויים שהושחרו כולם ומתוקים (לא חשבתי שאני אוהב גזר מבושל, ולכן כמעט לא אכלתי אחד, אבל הייתי אמיץ, וניסיתי אותו, ואהבתי אותו, והתאכזבתי מגזרים מבושלים במשך שארית ילדותי.) לקינוח הייתה הפאי, ממולאת בתפוחים ובצימוקים תפוחים ובאגוזים כתושים, והכול מכוסה מעל ברפרפת צהובה סמיכה, קרמית ועשירה יותר מכל דבר שטעמתי אי פעם בבית הספר או בבית. הגור ישן על כרית ליד האש, עד סוף הארוחה, ואז הצטרף לחתול הבית בצבע ערפל, שהיה גדול ממנו פי ארבעה, לארוחה של שאריות בשר.”

“היו בטוחים לחלוטין שנמות הרבה לפני המוות שלנו אם נותר לתת לפחד מהבגרות להרוס את הפלא של הילדות.”

“אין זה חשוב שהוא היה מבריק, מוקדש וטוב. הוא היה ילד. צעיר. לא, חשב אנדר. קטן, כן. אך ביאן עבר קרב עם צבא שלם תלוי בו ובחייליו שובו הוביל, והוא ביצע את משימתו בצורה מופלאה, והם ניצחו. אין בו צעירות. אין בו ילדות.”

“המשמעות היא מבנה רעוע שאנו בונים משאריות, דוגמות, פצעי ילדות, כתבות עיתון, הערות אקראיות, סרטים ישנים, ניצחונות קטנים, אנשים שנואו, אנשים אהובים; אולי משום שתחושתנו לגבי מה שקיים בפועל נבנית מחומרים כה בלתי מספקים, אנו מגינים עליה בעוז כזה, אפילו עד מוות.”

“המסע הקשה ביותר שאחד מאיתנו אי פעם עושה בבגרותו הוא החזרה אל בית הוריו. ביקור בבית מזכיר לנו את כל אירועי הילדות שעיצבו אותנו. החזרה הביתה מחזירה אותנו אל בני המשפחה ואל האני הקודם שלנו.”

“כל ילד צריך לקבל אהבה, כל אדם צריך לקבל אותה. היא עצמה הייתה מעדיפה לקבל את אהבת אמה — האהבה שבה עדיין המשיכה להאמין, האהבה שליוותה אותה דרך הג'ונגל בדמות ציפור, כדי שלא תפחד או תרגיש בודדה מדי.”