וירג'יניה וולף

“היינו שישה סביב שולחן בהמפטון קורט. קמנו והלכנו יחד לאורך השדרה. בדמדומים הדקים והלא מציאותיים האלה, כמו הדים של צחוק מהדהד בסמטה, הרגשתי שהחיוניות והבשר חוזרים אליי. מול השער, מול איזה עץ ארז, ראיתי את נוויל, ג'יני, רודה, לואיס, סוזן ואותי, בוערים באור יקרות – החיים שלנו, הזהות שלנו. המלך ויליאם עוד נראה כמו מלך לא אמיתי והכתר שלו כצעצוע מנצנץ. אבל אנחנו – מול הלבנים, מול הענפים, שישה מתוך מיליוני מיליארדים, לרגע אחד מתוך אינסוף הזמן שעבר ושיבוא, בערנו שם בניצחון. הרגע היה הכול; הרגע הספיק.”

“ייתכן אפוא שהפרופסור התעקש מעט יותר מדי בנחרצות על נחיתותן של הנשים, הוא לא היה מוטרד מנחיתותן, אלא מעליונותו שלו.”

“כי בעוד שאנו אומרים מיד כי הוא [אורכה של חיי האדם] ארוך כעידנים, אנו נזכרים כי הוא קצר יותר מנפילתו של עלה ורד אל הקרקע”

“לשם שינוי, מחלת הקריאה, משהשתרשה במערכת, מחלישה אותה עד שהיא נעשית טרף קל לאותו נגע אחר, השוכן בקסת הדיו ומעלה מוגלה בקולמוס. האומלל פונה לכתיבה.”

“היא אהבה לשים יד על איזה ספר... ולשמור אותו לעצמה, ולכרסם את תוכנו בפרטיות, ולהרהר במשמעות מבלי לחלוק את מחשבותיה עם איש, או להכריע אם הספר היה טוב או רע.”

“כמו כל הרגשות שמרגישים כלפי עצמך, חשבה גברת רמזי, זה עשה אדם עצוב. זה היה כה בלתי מספק, מה שאדם יכול לתת בתמורה; ומה שרוז הרגישה היה לגמרי לא פרופורציונלי לכל מה שהיא באמת הייתה.”

“העצה היחידה, אכן, שאדם אחד יכול לתת לאחר על קריאה היא לא לקבל שום עצה, ללכת בעקבות האינסטינקטים שלך, להשתמש בשכלך שלך, להגיע למסקנות שלך. אם הדבר הזה מוסכם בינינו, אז אני מרגישה חופשייה להעלות כמה רעיונות והצעות משום שלא תאפשר להם לכבול את אותה עצמאות שהיא התכונה החשובה ביותר שיכול קורא להחזיק. אחרי הכול, אילו חוקים אפשר לקבוע לגבי ספרים? קרב ווטרלו אכן נערך ביום מסוים; אבל האם המלט הוא מחזה טוב יותר מליר? איש אינו יכול לומר. כל אחד חייב להחליט על השאלה הזאת בעצמו. להכניס סמכויות, יהיו עטופות פרווה ולבושות גלימות ככל שיהיו, אל ספריותינו ולתת להן לומר לנו איך לקרוא, מה לקרוא, איזה ערך לייחס למה שאנו קוראים, פירושו להשמיד את רוח החירות שהיא נשמתן של אותן מקדשות. בכל מקום אחר ייתכן שנהיה כבולים בחוקים ובמוסכמות — שם אין לנו כאלה.”

“... אבל היה זה הקשר ביניהם, והופעתו אליה כך, בגלוי, כך שכל אחד יכול היה לראות, שהטריד אותה; שכן אז אנשים אמרו שהוא תלוי בה, בשעה שעליהם היה לדעת שמתוך השניים הוא היה חשוב לאין שיעור יותר, ומה שהיא נתנה לעולם, בהשוואה למה שהוא נתן, היה זניח.”

“אני איני מאמינה שמתנות, בין של השכל ובין של האופי, אפשר לשקול כמו סוכר וחמאה”

“כי כך אירע, בחסכנותה החכמה של הטבע, שרוחנו המודרנית יכולה כמעט להסתדר בלי שפה; הביטויים השגורים ביותר דיים, שכן שום ביטויים אינם דיים; לפיכך השיחה הרגילה ביותר היא לעיתים קרובות הפיוטית ביותר, והפיוטית ביותר היא בדיוק זו שאי אפשר לכתוב אותה.”

“הנפש הזאת, או החיים שבתוכנו, בשום אופן אינם מסכימים עם החיים שמחוץ לנו. אם יש לאדם האומץ לשאול אותה מה היא חושבת, היא תמיד אומרת את ההפך הגמור ממה שאנשים אחרים אומרים.”

“חייב להיות חיים אחרים, חשבה, שוקעת לאחור בכיסאה, מתוסכלת. לא בחלומות; אלא כאן ועכשיו, בחדר הזה, עם אנשים חיים. היא הרגישה כאילו היא עומדת על שפת תהום ושערה מוסע לאחור; היא עמדה לתפוס משהו שרק חמק ממנה. חייב להיות חיים אחרים, כאן ועכשיו, חזרה ואמרה. זה קצר מדי, שבור מדי. איננו יודעים דבר, אפילו על עצמנו.”

“אל תפחדי עוד," אמרה קלריסה. אל תפחדי עוד מחום השמש; שכן הזעזוע מכך שליידי ברוטון הזמינה את ריצ'רד לארוחת צהריים בלעדיה גרם לרגע שבו עמדה לרעוד, כשם שצמח על קרקעית הנהר חש את הזעזוע של משוט חולף ורועד: כך היא התנדנדה: כך היא רעדה. מיליסנט ברוטון, שנאמר כי מסיבות הצהריים שלה משעשעות להפליא, לא הזמינה אותה. שום קנאה גסה לא יכלה להפריד בינה לבין ריצ'רד. אבל היא פחדה מן הזמן עצמו, וקראה על פניה של ליידי ברוטון, כאילו הייתה לוח מחוגים החצוב באבן אדישה, את הידלדלות החיים; כיצד שנה אחר שנה נחתך חלקה; עד כמה השוליים שנותרו כבר לא היו מסוגלים להימתח, לספוג, כבשנות הנעורים, את צבעי הקיום, מליחויותיו, גווניו, כך שמילאה את החדר שאליו נכנסה, ולעיתים הרגישה, כשהיא עומדת מהססת רגע אחד על סף חדר האורחים שלה, מתח נעלה, כזה שעשוי לעכב צוללן לפני שיצלול בעוד הים מחשיך ומאיר מתחתיו, והגלים המאיימים להישבר, אך רק מבקעים בעדינות את פניהם, מתגלגלים ומסתירים ומצפים, בעוד הם רק מתהפכים קלות מעל העשבים שבפנינה.”

“אם אנו עוזרים לבתו של אדם משכיל ללכת לקיימברידג', האם אין אנו מכריחים אותה לחשוב לא על חינוך אלא על מלחמה? לא על איך היא יכולה ללמוד, אלא על איך היא יכולה להילחם כדי שתוכל לזכות באותם יתרונות כמו אחיה?”

“היא הרגישה... כיצד החיים, מלהיות מורכבים מאירועים קטנים ונפרדים שאדם חי אותם בזה אחר זה, נעשו מסולסלים ושלמים כמו גל שנשא אותך עמו והטיח אותך עמו, שם, במפץ על החוף.”

“ילדים, חיינו היו גונגים המכים; רעש והתרברבות; זעקות ייאוש; מכות בעורף בגנים.”

“כאשר יום הדין יפציע ואנשים, גדולים וקטנים, יבואו בצעידה לקבל את שכרם השמימי, יביט הכול-יכול על חובבי הספרים גרידא ויאמר לפטרוס, תראה, לאלה אין צורך בשכר. אין לנו דבר לתת להם. הם אהבו לקרוא.”

“מילי בראש כמעט הייתה יכולה פעם להתאהב בשתיקות האלה.”

“כדי ליהנות מחירות עלינו לשלוט בעצמנו”

“המוח של האדם פועל במוזרות על גוף הזמן. שעה, משהיא שוכנת ביסוד המוזר של רוח האדם, עשויה להימתח לחמישים או למאה מונים מאורכה על השעון; ומצד אחר, שעה עשויה להיות מיוצגת בדייקנות על ידי שעון המוח בשנייה אחת. הפער המופלא הזה בין הזמן שעל השעון לבין הזמן שבמוח מוכר פחות מכפי שהיה צריך להיות, והוא ראוי לחקירה מעמיקה יותר.”