“אל תפחדי עוד," אמרה קלריסה. אל תפחדי עוד מחום השמש; שכן הזעזוע מכך שליידי ברוטון הזמינה את ריצ'רד לארוחת צהריים בלעדיה גרם לרגע שבו עמדה לרעוד, כשם שצמח על קרקעית הנהר חש את הזעזוע של משוט חולף ורועד: כך היא התנדנדה: כך היא רעדה. מיליסנט ברוטון, שנאמר כי מסיבות הצהריים שלה משעשעות להפליא, לא הזמינה אותה. שום קנאה גסה לא יכלה להפריד בינה לבין ריצ'רד. אבל היא פחדה מן הזמן עצמו, וקראה על פניה של ליידי ברוטון, כאילו הייתה לוח מחוגים החצוב באבן אדישה, את הידלדלות החיים; כיצד שנה אחר שנה נחתך חלקה; עד כמה השוליים שנותרו כבר לא היו מסוגלים להימתח, לספוג, כבשנות הנעורים, את צבעי הקיום, מליחויותיו, גווניו, כך שמילאה את החדר שאליו נכנסה, ולעיתים הרגישה, כשהיא עומדת מהססת רגע אחד על סף חדר האורחים שלה, מתח נעלה, כזה שעשוי לעכב צוללן לפני שיצלול בעוד הים מחשיך ומאיר מתחתיו, והגלים המאיימים להישבר, אך רק מבקעים בעדינות את פניהם, מתגלגלים ומסתירים ומצפים, בעוד הם רק מתהפכים קלות מעל העשבים שבפנינה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←