ויקטור יוגו

“אני נשמה. אני יודע היטב שמה שאמסור לקבר אינו אני עצמי. מה שהוא אני עצמי ילך למקום אחר. אדמה, אינך תהומי!”

“אנשים אינם קוראים שטויות ללא עונש”

“מתוך עלובי החיים: לפתע, בתוך הרוגע העמוק הזה, עלה צליל חדש; צליל שמימי, אלוהי, בל יתואר, מרטיט, כשם שהאחר היה נורא. היה זה מזמור שעלה מתוך האפלה, פרץ מסנוור של תפילה והרמוניה בדממה האפלה והמבהילה של הלילה; קולות נשים, אך קולות שהיו מורכבים בעת ובעונה אחת מן הצלילים הטהורים של בתולות ומן הצליל התמים של ילדים, — קולות שאינם מן הארץ, ושדומים לאלה שהתינוק הנולד עדיין שומע, ושאותם שומע כבר האדם הגוסס. שיר זה בקע מן המבנה הקודר שהתנשא מעל הגן. ברגע שבו נסוגה המהומה של השדים, אפשר היה לומר שמקהלת מלאכים מתקרבת מבעד לאפלה. קוזט וז'אן ולז'אן נפלו על ברכיהם. הם לא ידעו מה היה זה, הם לא ידעו היכן היו; אך שניהם, האיש והילדה, החוזר בתשובה והתמימה, חשו שעליהם לכרוע ברך. לקולות הללו היה המאפיין המוזר הזה, שהם לא מנעו מן הבניין להיראות נטוש. זה היה מזמור על-טבעי בבית לא מיושב. בעוד קולות אלה שרו, ז'אן ולז'אן לא חשב על דבר. הוא לא ראה עוד את הלילה; הוא ראה שמים כחולים. נדמה היה לו שהוא חש באותן כנפיים שכולנו נושאים בתוכנו, נפרשות. השיר גווע. ייתכן שנמשך זמן רב. ז'אן ולז'אן לא היה יכול לומר. שעות של אקסטזה אינן אלא רגע.”

“לנסות, להעז, להתמיד ולהתמיד בעקביות, להיות נאמן לעצמו, להיאבק בגורל, להדהים את האסון באמצעות הפחד הקל שהוא מעורר בנו, פעם להתייצב מול כוח לא צודק, ופעם שוב להעליב ניצחון שיכור, להחזיק מעמד ולעמוד איתן — זהו הדוגמה שהאומות זקוקות לה והאור המחשל אותן”

“איש אינו יכול לשמור סוד טוב יותר מילד.”

“בן, אח, אב, אהוב, ידיד. יש בלב מקום לכל החיבורים, כשם שיש בשמים מקום לכל הכוכבים.”

“היו אמיצים אל מול הצערים הגדולים של החיים והיו סבלניים אל מול הקטנים; וכאשר תשלים בעמל את משימת יומך, לכו לישון בשלווה”

“למוות יש את הגילויים שלו: הצערים הגדולים הפותחים את הלב פותחים גם את המחשבה; האור בא אלינו עם יגוננו. ואשר לי, יש לי אמונה; אני מאמין בחיים שלאחר המוות. איך יכולתי לנהוג אחרת? בתי הייתה נשמה; ראיתי את הנשמה הזאת. נגעתי בה, כביכול.”

“בשפה הצרפתית יש תהום גדולה בין פרוזה לשירה; באנגלית כמעט שאין הבדל. זהו יתרון מפואר של השפות הספרותיות הגדולות, היוונית, הלטינית והצרפתית, שהן מחזיקות בפרוזה. לאנגלית אין יתרון זה. אין פרוזה באנגלית.”

“מה עוד היה דרוש לזקן הזה, שחילק את שעות הפנאי של חייו, שבהן היה לו כה מעט פנאי, בין גינון ביום לבין התבוננות בלילה? האם לא היה די במתחם הצר הזה, כשהשמיים משמשים לו כרקע, כדי לאפשר לו להעריץ את אלוהים במעשיו היפים ביותר וגם הנשגבים ביותר? אכן, האם אין זה הכול, ומה עוד אפשר לבקש? גן קטן לטייל בו, ואינסופיות להרהר בה. לרגליו משהו לעבד ולאסוף; מעל לראשו משהו ללמוד ולהגות בו: כמה פרחים על האדמה, וכל הכוכבים בשמיים.”

“השכל הישר הוא למרות החינוך, ולא תוצאתו.”

“הסבל מוליד תשוקה; ובעוד המשגשגים מעוורים את עצמם, או נרדמים, שנאתן של המעמדות האומללים מציתה את לפידָהּ באיזה מוח קודר או מעוות, החולם בפינה, והיא ניגשת לבחון את החברה. בחינתה של השנאה היא דבר נורא.”

“הקדושים היו ידידיו, וברכו אותו; המפלצות היו ידידיו, ושמרו עליו.”

“ברגעים כאלה, כשהוא מגיש את לבו בשעה שבה פרחי הלילה מגישים את ניחוחם, מואר כמו מנורה בלב הלילה זרוע הכוכבים, מלא אקסטזה בלב זוהר הבריאה האוניברסלי, אולי לא היה יכול לומר לעצמו מה התרחש ברוחו; הוא חש שמשהו עולה מתוכו ומשהו יורד לתוכו. חילופי מסתורין בין הבאר התהומית של הנפש ובין הבאר התהומית של היקום!”

“למה, יש את האוויר, את השמיים, את הבוקר, את הערב, אור הירח, את ידידיי, נשים, את הארכיטקטורה היפה של פריז לחקור, שלושה ספרים גדולים לכתוב וכל מיני דברים אחרים. אנקסגורס נהג לומר שהוא היה בעולם כדי להתפעל מן השמש. ואז יש לי המזל הטוב להיות מסוגל לבלות את ימי מן הבוקר עד הלילה בחברתו של איש גאון — אני עצמי — וזה נעים מאוד.”

“גם הלילה האפל ביותר יסתיים והשמש תזרח.”

“כשאישה מדברת אליך, הקשב למה שהיא אומרת בעיניה.”

“יש מחשבות שהן תפילות. יש רגעים שבהם, יהא אשר יהא מנח הגוף, הנשמה כורעת ברך.”

“פלישה של צבאות אפשר להדוף, אך לא רעיון שזמנו הגיע”

“ההרים, היער והים הופכים את האדם לפרא; הם מפתחים את הפראי, אך עדיין אינם משמידים את האנושי.”