תינוקות תחילת החיים חיים חדשים נולדים תינוקות וטיפוח אהבה ראשונה

“בנפשו של כל תינוק שזה עתה נולד, מילים ממתינות להיכתב.”

“זה סימן לחוסר בגרות להאמין שזה שאתה מבוגר יותר ממישהו אחר הופך אותך אוטומטית לבוגר יותר מבחינה מנטלית.”

“החיים הם תהליך שבמהלכו אדם נעשה תחילה פחות ופחות תלוי, עצמאי, ואז יותר ויותר תלוי.”

“ליילוד ולחכם, הכול מתחיל בקטן.”

“הורינו לא היו ״ההורים הטובים ביותר בעולם״ (בעינינו) אילו לא היו הורינו.”

“אני מרגישה אנושית יותר כשאני משווה את החמידות של לטאה למתיקות של תינוק שזה עתה נולד. שניהם ברואיו של אלוהים, מלאים בתמימות יקרת ערך”

“אחד התפקידים העיקריים של חזיית פוש-אפ הוא להוריד את מספר האימהות שנראות כמו אימהות.”

“רבים מן האנשים בעולם הזה שתראה ושאתה תפגוש, הם הגרסאות של עצמם שנוצרו כתוצאה מן הדברים שקרו להם בחיים. כשאנשים צוחקים עליך, אתה מפתח שכבת עור בשביל זה, וכשאתה מאבד אנשים, אתה מפתח שכבת עור אחרת בשביל זה, וכשפוגעים בך בזמנים שבהם אתה פגיע, יש עוד שכבת עור מיוחדת בשביל זה; וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו מתכסים בשכבות של סוגים שונים של עור שמעולם לא ביקשנו שיהיו לנו ושלעולם לא היינו רוצים שיהיו לנו! אבל הנה אנחנו, מתחת לכל זה; אנחנו מסתובבים ואיננו רואים את עצמנו, איננו רואים זה את זה, בקושי אנחנו יכולים לזכור משהו על מי שאנחנו! צריך מישהו שיביט מבעד לכל העור הזה, שיזכור אותך בשמך ובמקומך. אדם יכול לתת לך את זוג העיניים ששימשו כדי לראות את האני האמיתי שלך, בעבר רחוק כלשהו, בחיים אחרים כלשהם! ואז, כשאתה רואה אותו מביט בך כך, אתה נזכר מי אתה, ואז שכבות העור הלא רצויות מתחילות להתקלף, ומתוך ההתקלפות הזאת אתה נעשה יילוד.”

“היה חסר פחד כמו יילוד שנולד באהבה ובתקווה”

“האמונה היא קיסר החלומות קיסר גדול נולד מזרע זעיר אחד. נשר גדול צומח מביצה קטנה אחת. עץ ענק צומח משתיל זעיר אחד. עבור היילוד והחכם, הכול מתחיל בקטן. אולם, האמונה היא שבונה את גרם המדרגות אל חלומותיך. האמין תמיד בעצמך וביקום, כי האחד לא יוביל אותך לשום מקום בלי האחר. שניהם חייבים להיות חזקים באותה מידה כדי להגיע אל תשוקותיך, כי הם הכנפיים שיישאו אותך אל חלומותיך. אף ציפור אינה מבצעת את קפיצתה הראשונה מעץ בלי אמונה. ואף חיה בג'ונגל אינה מתחילה כל יום בלי אמונה. האמונה היא הלהבה שמסלקת את הפחד, והאמונה היא הקיסר האמיתי של החלומות.”

“כל דבר החל להיפוך ולהתחיל להתרפא, והשיער הלבן של הזקנים התחיל לשחור, וזקני הגברים התחילו להתרופף, והכולם חזרו לעונה של פריחה, אותה עזבו מאחוריהם. גופם של הצעירים התכווץ והפך עדין יותר מדי מדי, לילה ויום, עד שהפכו בדמיון ובגוף כילדים שנולדו רק עתה, ואז נעלמו מהעין לחלוטין.”

“עבור כמה מאמינים, להיות על הגלולה או להשתמש בקונדום הוא דרך לא מילולית לומר לאלוהים שילך לעזאזל.”

“כל הורה הוא אמן, שכן הבד החשוף של נשמת יילוד מתחנן למגעו של האמן. ומכיוון שכך, על הורה להכין את הפלטה בזהירות המרבית, לבחור את המכחולים באיפוק זהיר, ולהקדיש תשומת לב מודעת לכל משיכת מכחול, תהיה קלה ככל שתהיה. וזהירות כזו היא הכרחית לחלוטין, שכן היצירה המתגבשת תהיה גם מורשת שנושאת עמה ההורה, וגם חיים שיחיה הילד.”

“נשמה זקנה בוכה דרך דמעותיו של יילוד”

“איש מאיתנו אינו מתחיל את חייו לבדו לחלוטין. כל אחד מאיתנו נושא בתוך המסה הגרעינית שלו את שארית הפרוטופלזמה של רעיונות, מנהגים, ערכים, התלהבויות, דעות קדומות, אתיקה ונורמות של דורות עברו. המשקעים שנוצרו מן הנבטים שלנו תורמים לסדר החברתי המפקח על עתידו של יילוד. האופן שבו אנו מתנהלים כאן ועכשיו מחקה את מורשתנו, מתווה את גבולותיה של התרבות הנוכחית, ומציב את שלב הנבט של האתוס המתהווה של עתידנו ושל דורות האנשים שלעולם לא נפגוש.”

“אם נוכל לחדול מלדמיין את עצמנו כעוברים מטפוריים, ולהחליף את דימויו של תינוק שזה עתה נולד, הרי שזה יהיה לפחות צעד אינטלקטואלי קטן קדימה. עם הזמן, אולי, אפילו נלמד לפסוע בצעדים ראשונים.”

“אני מטיס myself דרך הזיכרון כדי למצוא אהבה חדשה.”

“מתוך עלובי החיים: לפתע, בתוך הרוגע העמוק הזה, עלה צליל חדש; צליל שמימי, אלוהי, בל יתואר, מרטיט, כשם שהאחר היה נורא. היה זה מזמור שעלה מתוך האפלה, פרץ מסנוור של תפילה והרמוניה בדממה האפלה והמבהילה של הלילה; קולות נשים, אך קולות שהיו מורכבים בעת ובעונה אחת מן הצלילים הטהורים של בתולות ומן הצליל התמים של ילדים, — קולות שאינם מן הארץ, ושדומים לאלה שהתינוק הנולד עדיין שומע, ושאותם שומע כבר האדם הגוסס. שיר זה בקע מן המבנה הקודר שהתנשא מעל הגן. ברגע שבו נסוגה המהומה של השדים, אפשר היה לומר שמקהלת מלאכים מתקרבת מבעד לאפלה. קוזט וז'אן ולז'אן נפלו על ברכיהם. הם לא ידעו מה היה זה, הם לא ידעו היכן היו; אך שניהם, האיש והילדה, החוזר בתשובה והתמימה, חשו שעליהם לכרוע ברך. לקולות הללו היה המאפיין המוזר הזה, שהם לא מנעו מן הבניין להיראות נטוש. זה היה מזמור על-טבעי בבית לא מיושב. בעוד קולות אלה שרו, ז'אן ולז'אן לא חשב על דבר. הוא לא ראה עוד את הלילה; הוא ראה שמים כחולים. נדמה היה לו שהוא חש באותן כנפיים שכולנו נושאים בתוכנו, נפרשות. השיר גווע. ייתכן שנמשך זמן רב. ז'אן ולז'אן לא היה יכול לומר. שעות של אקסטזה אינן אלא רגע.”

“המוות לא היה מפתיע אותנו לעיתים קרובות כפי שהוא עושה, אילו היינו מוותרים על האמונה המוטעית שתינוקות שזה עתה נולדו הם בני תמותה פחות מן הקשישים.”

“יש מילים בנשמתו של תינוק שזה עתה נולד, הרוצות ומחכות להיכתב.”