אור הירח

“אור הירח הציף את החלונות והכסיף את החדר, והפך אותו ללגונת חלומות”

“אני רואה אותך טוב יותר במוזיקה, אני שומע אותך טוב יותר ברוח, אני מרגיש אותך יותר באור ירח שופע, שלא מבין דבר, אבל רק בחושך ובשתיקה.”

“אור ירח רך נוגע בשפתיי ובלחיי, אני חש את נשמתך רוקדת בלבי. רוח הים הדרומי נושבת בשערי, אני חש את אהבתך נוגעת בפרחי התשוקה שלי, בגני הוורדים רוקדים עם טוב לבה של האוויר. אני חש את נשמתי רוצה לחלוק את אושרה.”

“קל לומר שאני אסירת תודה על הדברים המתוקים והיפים בחיים: גני פרחים, גביעי גלידה, טבעות יהלום, ריקודים לאור הירח, צחוקם של ילדים, שירת ציפורים וכיוצא באלה. האתגר הוא לזהות דברים בעלי ערך בחלקים האפלים, החמוצים והמכוערים יותר של החיים. אבל אם תביטו מספיק לעומק, תגלו שאפילו זמנים קשים מציעים פנינים הראויות להכרת תודה.”

“הרגשתי טוב, וכולי רחוץ ונקי מחטא, בפעם הראשונה שהרגשתי כך בחיי, וידעתי שעכשיו אני יכול להתפלל. אבל לא עשיתי זאת מיד, אלא הנחתי את הנייר ועמדתי שם וחשבתי—חשבתי כמה טוב היה שכל זה קרה כך, וכמה קרוב הייתי מלהיאבד וללכת לעזאזל. והמשכתי לחשוב. והתחלתי לחשוב על המסע שלנו במורד הנהר; וראיתי את ג'ים לפניי כל הזמן: ביום ובלילה, לפעמים באור הירח, לפעמים בסערות, ואנחנו שטים יחד, מדברים ושרים וצוחקים. אבל משום מה לא הצלחתי למצוא שום מקום שיקשיח אותי נגדו, אלא רק את ההפך. הייתי רואה אותו עומד במשמרת שלי על גבי המשמרת שלו, במקום לקרוא לי, כדי שאוכל להמשיך לישון; ורואה כמה שמח היה כשחזרתי מן הערפל; וכשבאתי אליו שוב בביצה, שם למעלה, במקום שהיה בו הסכסוך; וכיוצא באלה זמנים; והוא תמיד היה קורא לי מותק, ומפנק אותי ועושה למעני כל מה שעלה בדעתו, וכמה טוב תמיד היה; ולבסוף הגעתי אל הזמן שבו הצלחתי להציל אותו בכך שאמרתי לאנשים שיש לנו אבעבועות שחורות על הסיפון, והוא היה כל כך אסיר תודה, ואמר שאני הידיד הטוב ביותר שלעולם היה לג'ים הזקן בעולם, והיחיד שיש לו עכשיו; ואז במקרה הבטתי סביב וראיתי את הנייר ההוא. זה היה עניין קרוב. הרמתי אותו, והחזקתי אותו בידי. רעדתי, כי הייתי מוכרח להחליט, לעד, בין שני דברים, וידעתי זאת. חשבתי רגע, מין עצירת נשימה, ואז אמרתי לעצמי: "טוב, אז, אני אלך לעזאזל" — וקרעתי אותו לגזרים.”

“הירח הוא כוכב־על לאור ניאון, שניהם מוטלים בספק לנוכח גורלם הדומם, האחד מקנא בשמש, האחר מפחד, אך מול החושך הם תמיד מוכנים”

“היא דחפה אותה קדימה, תבעה: "שקרי לי באור הירח. תעשה סיפור נהדר.”

“השמש הרוקדת הירח הרוקד הכוכבים הרוקדים והגלקסיות הרוקדות הם הביטוי הישיר של העצמי האלוהי שלנו”

“לא רציתי לנסוע בתא נוסעים, אלא דווקא ללכת לפני התורן ועל סיפון העולם, כי שם יכולתי לראות במיטב את אור הירח בין ההרים. איני רוצה לרדת למטה עכשיו.”

“הנהר המלנכולי נושא אותנו הלאה. כשהירח חודר מבעד לענפי הערבה המשתלשלים, אני רואה את פניך, אני שומעת את קולך ואת ציפור השיר כשאנו חולפים על פני סבך הערבות. מה אתה לוחש? צער, צער. שמחה, שמחה. שזורים יחד, כמו קנים באור הירח.”

“יש דברים שלעולם לא שוכחים. היא באה להאמין שדווקא הדברים שהעולם המעשי ביטל כזוטות חולפות—דברים כמו שירים ואור ירח ונשיקות—היו לפעמים הדברים ששרדו הכי הרבה זמן. ייתכן שהם היו טיפשיים, אבל הם התעקשו שלא להישכח. וזה היה טוב. זה היה טוב.”

“קל להיסחף בחיפוש אחר “ניסיון”. אני חושבת שאנשים מתגאים ב“ניסיון” כאילו כל ניסיון הוא טוב. כל העולם יגיד לכם שכל הטעויות הן טובות וכל החוויות ראויות. אף על פי כן, אני מאמינה באיזון. אני תמיד אומרת “תזרקו את עצמכם לשם” אבל באותו זמן, אני רוצה לומר לכם, שיש כל כך הרבה חוויות בחיים שעדיף לכם לא לחוות. ניסיון הוא לא תמיד דבר חיובי, הוא יכול להשפיע על אדם באופן כזה שזה כמו למצוא צבעוני שנרמס תחת רגל, נדרס בידי אופניים ונרקק עליו. ואז הצבעוני מונח על אדן חלון למכירה עם שלט שאומר “עברתי כל כך הרבה ניסיון, לכן אני יקר יותר.” אבל האמת היא, שאין שום דבר רע בלהיות אותו צבעוני בשדה, שלא נגעו בו וליטפו אותו באור הירח. כן, יש לנו הבחירה לעשות טעויות, אבל יש לנו גם הבחירה לבחור אילו דברים אנחנו מרשים להיכנס כדי להשאיר סימנים על חיינו. זה בסדר להיות לא נגוע בחושך.”

“(...) סר בוריס נלחם והרג את הפגאני; סר גאווין, את הטורקי; סר מיילס, את הפולני; סר אנדרו, את הפרנקי; סר ריצ'רד, את האוסטרי; סר ג'ורדן, את הצרפתי; וסר הרברט, את הספרדי. אבל מכל ההרג והמסעות, מכל השתייה והאהבים, מכל ההוצאות, הציד, הרכיבה והאכילה, מה נותר? גולגולת; אצבע. ואילו, אמר, בהפנותו אל דףו של סר תומאס בראון, שהיה פתוח על השולחן – ושוב עצר. ככישוף העולה מכל חלקי החדר, מן רוח הלילה ומאור הירח, התגלגלה המנגינה האלוהית של המילים הללו, אשר פן יאפילו על דף זה, נניח להן לשכב שם קבורות, לא מתות, אלא חנוטות, כה רענן צבען, כה שלם נשימתן – ואורלנדו, בהשוותו את ההישג ההוא להישגי אבותיו, קרא כי הם ומעשיהם היו עפר ואפר, אך האיש הזה ומילותיו היו בני אלמוות.”

“אם אאבד את אור השמש, אכתוב לאור נרות, לאור הירח, בלי אור; אם אאבד נייר ודיו, אכתוב בדם על קירות נשכחים. אני אכתוב תמיד. אני אלכוד לילות בכל רחבי העולם ואביא אותם אליך.”

“אני לעיתים קרובות מאחל שהייתי מסתדר טוב יותר עם אביך, אמר. אבל הוא מעולם לא חיבב איש ש—את ידידינו, אמרה קלריסה; וכמעט נשכה את לשונה על שהזכירה כך לפיטר שהוא רצה לשאת אותה לאישה. כמובן שכן, חשב פיטר; זה כמעט שבר גם את לבי, חשב; והוא הוצף בצערו שלו, שעלה כמו ירח הנצפה ממרפסת, יפהפה באורו המבעית של היום ששקע. הייתי אומלל יותר מכפי שהייתי מאז, חשב. וכאילו אכן ישב שם על המרפסת, זז מעט לעבר קלריסה; הושיט את ידו; הרימה; הניח לה ליפול. שם מעליהם ריחף הירח. גם היא נדמתה כמי שיושבת עמו על המרפסת, באור הירח.”

“הירח הוא השתקפות של לבך ואור הירח הוא הניצוץ של אהבתך.”

“האם לא תמיד היה ירח? "יברכך האל. ממש לא. אני זוכר את היום שבו הירח בא. הרמנו מבט לשמיים — אז הכול כאן היה חום מלוכלך ואפור מפויח, לא ירוק וכחול...”

“ירחית חונקת את כל הכוכבים למעט הבהירים שבהם”

“איבד את עצמו אלף פעמים, וימים רבים התגורר בלא-היות, אך אף על פי שהדרכים הובילו אותו מרחוק מאותו עצמו, בסוף הן תמיד הובילו חזרה אליו. אף על פי שסידרת'ה ברח מאותו עצמו אלף פעמים, התגורר בשום דבר, התגורר בבהמה ובאבן, השיבה הייתה בלתי נמנעת; השעה הייתה בלתי נמנעת שבה ימצא עצמו שוב באור השמש או באור הירח, בצל או במטר, ויתגלה שוב כעצמו וכסידרת'ה, שוב ירגיש את העינויים של מעגל החיים הכבד.”

“האוקיינוס חזר לאגם, והדבר היחיד שנשאר לי, כאילו התעוררתי מחלום של יום קיץ, זה שידעתי שהיה זמן קצר שבו ידעתי הכול. הסתכלתי על לטי באור הירח. 'ככה זה אצלך?' שאלתי. 'מה ככה?' 'את עדיין יודעת הכול, כל הזמן?' היא קמטה את האף. 'כולם ידעו. אמרתי לך. זה לא משהו מיוחד לדעת איך דברים עובדים. ואת חייבת לוותר על זה אם את רוצה לשחק.' 'לשחק במה?' 'בזה,' היא אמרה, והצביעה על הבית, השמיים והירח המלא.”