ריי ברדברי

“דחוס את עיניך בפליאה, הוא אמר, חיה כאילו היית נופל ומת בתוך עשר שניות. ראה את העולם. הוא פנטסטי יותר מכל חלום שנוצר או שולם עליו במפעלים. אל תבקש שום ערבויות, אל תבקש שום ביטחון, מעולם לא היה יצור כזה. ואם היה, הוא היה קרוב משפחה של העצלן הגדול שתלוי הפוך על עץ כל היום, כל יום, ומבזבז את חייו בשינה. לעזאזל עם זה, הוא אמר, נער את העץ והפל את העצלן הגדול על ישבנו.”

“למה המצרי, הערבי, האביסיני, הצ'וקטאו? ובכן, באיזו לשון הרוח מדברת? מאיזו לאום היא סערה? מאיזו ארץ באים הגשמים? איזה צבע יש לברק? לאן הולך הרעם כשהוא מת?”

“שלנו היא תרבות וזמן עשירים עד מאוד בזבל כפי שהם באוצרות”

“ביליתי את חיי במעבר ממאניה למאניה. איכשהו הכול השתלם.”

“בכל בוקר אני קופץ מהמיטה ודורך על מוקש. המוקש הוא אני. אחרי הפיצוץ, אני מבלה את שארית היום בהרכבת החלקים מחדש.”

“או אולי הוא מתכוון שבעולם עשיר יותר אוכלוסיית הקבצנים הולכת ונעלמת. אבל גם לזה לא. אז אולי, אולי, הוא מתכוון שלא נשארו הרבה "בני אדם" כדי להביט, לראות ולהבין די הצורך, כך שאחד ישאל ואחד ייתן. כולם עסוקים, רצים, קופצים, אין זמן ללמוד זה את זה. אבל אני מניח שזה שטויות והבלים, קשקוש וסנטימנטליות.”

“הסיפורים הראשונים שכתבתי כשהייתי בן 12 היו על מאדים ועל נחיתה על מאדים.”

“אם רעיון אינו מרגש, לא כדאי לעשות אותו.”

“פרנהייט 451" מציב הנחות רבות שלא רציתי שיקרו.”

“זה לא בא מלמעלה מהממשלה. לא הייתה שום הוראה, שום הכרזה, שום צנזורה, מלכתחילה, לא! הטכנולוגיה, הניצול ההמוני, ולחץ של מיעוט נשאו את המהלך, תודה לאל.”

“אבל יותר מכול," היא אמרה, "אני אוהבת לצפות באנשים. לפעמים אני נוסעת ברכבת התחתית כל היום ומביטה בהם ומקשיבה להם. אני רק רוצה להבין מי הם ומה הם רוצים ולאן הם הולכים. לפעמים אני אפילו הולכת לפארקי השעשועים ונוסעת במכוניות הסילון כשהן דוהרות בקצה העיר בחצות והמשטרה לא מתעניינת כל עוד יש להן ביטוח. כל עוד לכל אחד יש ביטוח של עשרת אלפים, כולם מאושרים. לפעמים אני מתגנבת ומאזינה ברכבות התחתיות. או שאני מקשיבה ליד מכונות השתייה, ואתה יודע מה?" "מה?" "אנשים לא מדברים על שום דבר." "אה, הם חייבים!" "לא, על שום דבר. הם מזכירים הרבה מכוניות או בגדים או בריכות שחייה בעיקר ואומרים כמה זה נהדר! אבל כולם אומרים את אותם הדברים ואף אחד לא אומר משהו שונה מכל אחד אחר. וברוב הזמן בבתי הקפה יש להם את תיבות הנגינה פועלות ואותם שירים רוב הזמן, או את קיר המוזיקה מואר וכל הדוגמאות הצבעוניות רצות למעלה ולמטה, אבל זה רק צבע והכול מופשט. ובמוזיאונים, היית פעם? הכול מופשט. זה כל מה שיש עכשיו.”

“רעיונות מעוררים בי התרגשות, וברגע שאני מתרגש, האדרנלין מתחיל לזרום, והדבר הבא שאני יודע הוא שאני שואב אנרגיה מן הרעיונות עצמם.”

“גינון הוא התירוץ הנוח ביותר להיות פילוסוף. איש אינו מנחש, איש אינו מאשים, איש אינו יודע, אבל הנה אתה, אפלטון בין האדמוניות, סוקרטס מגדל בכוח את הרוש שלו בעצמו. אדם הנושא שק של זבל דם על פני המדשאה שלו הוא קרוב משפחה של אטלס, המניח לעולם להסתובב בקלות על כתפו.”

“ספרות בדיונית מעניקה לנו אמפתיה: היא מכניסה אותנו אל תוך מוחותיהם של אנשים אחרים, מעניקה לנו את המתנה של לראות דרך עיניהם. ספרות בדיונית היא שקר שאומר לנו דברים אמיתיים, שוב ושוב.”

“אנחנו עומדים לפגוש הרבה אנשים בודדים בשבוע הבא ובחודש הבא ובשנה הבאה. וכשישאלו אותנו מה אנחנו עושים, אתה יכול לומר, אנחנו זוכרים. שם ננצח בסופו של דבר. ויום אחד נזכור כל כך הרבה, שנבנה את מחפר הקיטור המזורגג הגדול ביותר בהיסטוריה ונחפור את הקבר הגדול ביותר בכל הזמנים ונדחוף לתוכו את המלחמה ונכסה אותה.”

“הכיף הגדול בחיי היה לקום בכל בוקר ולמהר אל מכונת הכתיבה כי איזו רעיון חדש היכה בי.”

“קדימה, קום, קום, אתה לא יכול פשוט לשבת! אבל הוא עדיין בכה, וזה היה צריך להסתיים.”

“אוי, איזה שעונים מוזרים ונפלאים הן נשים. הן מקננות בתוך הזמן. הן יוצרות את הבשר שאוחז ומקבע את הנצח. הן חיות בתוך המתנה, יודעות כוח, מקבלות אותו, ואינן צריכות להזכירו. למה לדבר על זמן כשאתה הזמן, ומעצב את הרגעים האוניברסליים, בעוד הם חולפים, לחום ולמעשה? כמה הגברים מקנאים ולעיתים שונאים את השעונים החמים האלה, את הנשים האלה, את הנשים, היודעות כי יחיו לנצח.”

“מִקְצֵה חִיָּיו הַחִיצוֹנִי הַזֶּה, בְּהַבִּיטוֹ אָחוֹרָה, לֹא הָיָה אֶלָּא חֲרָטָה אַחַת, וְהִיא רַק שֶׁהוּא רָצָה לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת. הַאִם כָּל הַמֵּתִים הָרְגִישׁוּ כָּךְ, כְּאִלּוּ לֹא חָיו מֵעוֹלָם? הַאִם הַחַיִּים נִרְאוּ כֹּה קְצָרִים, בֶּאֱמֶת, כְּבָר כְּלוּמִים וְגָמוּרִים לִפְנֵי שֶׁנָּשַׁמְתָּ נְשִׁימָה? הַאִם זֶה נִרְאָה כָּךְ פִּתְאוֹמִי וְלֹא אֶפְשָׁרִי לְכֻלָּם, אוֹ רַק לוֹ עַצְמוֹ, כָּאן, עַכְשָׁיו, כְּשֶׁנּוֹתְרוּ לוֹ רַק מְעַט שָׁעוֹת לְמַחֲשָׁבָה וּלְהִתְבּוֹנְנוּת?”

“אם אתה נהנה לחיות, לא קשה לשמור על תחושת הפליאה.”