“אבל יותר מכול," היא אמרה, "אני אוהבת לצפות באנשים. לפעמים אני נוסעת ברכבת התחתית כל היום ומביטה בהם ומקשיבה להם. אני רק רוצה להבין מי הם ומה הם רוצים ולאן הם הולכים. לפעמים אני אפילו הולכת לפארקי השעשועים ונוסעת במכוניות הסילון כשהן דוהרות בקצה העיר בחצות והמשטרה לא מתעניינת כל עוד יש להן ביטוח. כל עוד לכל אחד יש ביטוח של עשרת אלפים, כולם מאושרים. לפעמים אני מתגנבת ומאזינה ברכבות התחתיות. או שאני מקשיבה ליד מכונות השתייה, ואתה יודע מה?" "מה?" "אנשים לא מדברים על שום דבר." "אה, הם חייבים!" "לא, על שום דבר. הם מזכירים הרבה מכוניות או בגדים או בריכות שחייה בעיקר ואומרים כמה זה נהדר! אבל כולם אומרים את אותם הדברים ואף אחד לא אומר משהו שונה מכל אחד אחר. וברוב הזמן בבתי הקפה יש להם את תיבות הנגינה פועלות ואותם שירים רוב הזמן, או את קיר המוזיקה מואר וכל הדוגמאות הצבעוניות רצות למעלה ולמטה, אבל זה רק צבע והכול מופשט. ובמוזיאונים, היית פעם? הכול מופשט. זה כל מה שיש עכשיו.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←