“שיר אביבזה אביב, החלטתי, האדמהתוססת כמו לחם שתופחאו פסולת, אנחנו שורפיםעשבי בר של השנה שעברה, העשןלהבות מן הדרך, הגבעוליםהגושיים זוהרים כמו עופות חול איטיים / זו לא הייתהרק אשמתי / שירי ציפורים מתפרצים מןהתרמילים הנוצתיים של גופם, שן-האריותמסתחררות בלהביהן כלפי מעלה, מתחתלקרש המתפורר הזה נחשמתפתל, עורו הכבולמריח כמו מין זוחלי / התרנגולותמתגלגלות באבק, פוזלות באושר, גופותצפרדעיםמתנפחים כמו שלפוחיות, מתכווצים, משחיליםאת הבריכה בעיני ג'לי חיות, האם אני יכולה להיות כל כךאכזרית? אני צוללתאת ידי וזרועותיי אל תוך האדמה,שוחה בין אבנים ותולעי-שורש,עולה משם דחוסה כמו שועל,חסרת מנוחה. בלילות, בעוד נבטיםחופרים ליד ראשי אני חולמת על פיוסיםעם אלה שפגעתי בהםבאופן בלתי נסבל, אנחנו נעים עדייןנוגעים מעל השדות המוריקים, הפצעיםהעתידיים מקופלים כמו זרעיםבאצבעותינו הרכות, ימיםאני יוצאת לטיולים אכזריים על פניכביש השרוף מעל הקש הקצוץהמעוך, מתפעלת מן הנוף, נמנעתמאלה שעדיין לא פגעתי בהם,אפוקליפסה כרוכה בלשוני,זה אביב, אני מחפשתאחר המילה:גמורגמורכדי שאוכל להתחיל שוב, באיזושהי שנהאמשוך גם את המילה הזאת רחוק מדי.”