“אכלנו את הציפורים. אכלנו אותן. רצינו שהשירים שלהן יעלו מבעד לגרונותינו ויתפרצו מפינו, ולכן אכלנו אותן. רצינו שהנוצות שלהן ינצו מבשרנו. רצינו את כנפיהן, רצינו לעוף כפי שהן עפו, להמריא בחופשיות בין צמרות העצים והעננים, ולכן אכלנו אותן. דקרנו אותן, היכינו אותן באלות, סבכנו את רגליהן בדבק, לכדנו אותן ברשתות, שיפדנו אותן, השלכנו אותן על גחלים לוהטות, וכל זאת מאהבה, כי אהבנו אותן. רצינו להיות אחד עמן. רצינו לבקוע מתוך ביצים נקיות, חלקות, יפות, כפי שהן עשו, בימים שבהם היינו צעירים וזריזים ותמימים מסיבה ותוצאה, לא רצינו את הבלגן של להיוולד, ולכן דחסנו את הציפורים אל תוך גרונותינו, נוצות וכל השאר, אבל זה לא הועיל, לא יכולנו לשיר, לא בלי מאמץ כפי שהן שרות, איננו יכולים לעוף, לא בלי עשן ומתכת, ולגבי הביצים אין לנו שום סיכוי. אנחנו שקועים בכוח הכבידה, אנחנו כבולים לאדמה. אנחנו שקועים עד הקרסוליים בדם, והכול משום שאכלנו את הציפורים, אכלנו אותן לפני זמן רב, כשעדיין הייתה לנו היכולת לומר לא.”