קמאנד קג'ורי

“אני יכול לחוש את אהבתך, מדוע להותיר אותי בחשכה? לפתות אותי לשם שעשועך, לגנוב את נשמתי בלי נשיקות. את השמש ואני, הירח. יופייך משתקף בעיניי. כשאנו נפרדים, אני כבה באפלת השמים האלה.”

“אם אתה כותב, אז אתה נולד מחדש, כי באמצעות הכתיבה על הרגע, אתה יכול לחיות אותו שוב בפעם השנייה.”

“כמו ילד ששומר את המאכל האהוב עליו בצלחת לסוף, אני מנסה לשמור את כל המחשבות עליך לסוף היום, כדי שאוכל לחלום עם הטעם שלך על לשוני.”

“הייתי מעדיף לשכב עם הפנים כלפי מטה על הקרקע ולהשתמש בגופי כגשר, מאשר לעמוד זקוף וגאה ולהשתמש בגופי כחומה.”

“בכל מקום שאליו אני הולך, יופייך נשפך אל יומי. העצים מעולם לא היו כה ירוקים. שירת הציפורים מעולם לא הייתה כה מתוקה.”

“הסיבה לכך שאדם אינו יכול ללדת את עצמו היא מפני שהוא זקוק למישהו שיעזור לו. אנחנו אלטריציאליים, או חסרי ישע בלידה, משום שעלינו להישען על אחרים כדי שבהמשך החיים, כשנהיה מסוגלים, נעזור לנזקקים. וזהו במידה רבה חלק ממעגל החיים.”

“היא הניחה את ידה על החזה וחשבה, "אז זה מה שהמשוררים כותבים עליו".”

“אני לא רוצה שיזכרו אותי בזכות עבודתי. אני רוצה שיזכרו אותי בזכות אהבתי.”

“שכח את קולך, שר! שכח את רגליך, רקוד! שכח את חייך, חיה! שכח את עצמך והיה!”

“מהי החיים? החיים הם לחיות ברגע הזה, לחוות ולהתנסות, אבל חוויה אינה החיים. החיים הם להרהר ולהרהר, אבל הרהור אינו החיים. החיים הם לעזור ולהדריך, אבל פילנתרופיה אינה החיים. החיים הם לאכול ולשתות, אבל מזון אינו החיים. החיים הם לקרוא ולרקוד, אבל אמנות אינה החיים. החיים הם להתנשק ולהתענג, אבל מין אינו החיים. החיים הם לנצח ולהפסיד, אבל תחרות אינה החיים. החיים הם לאהוב ולטפל, אבל אהבה אינה החיים. החיים הם ללדת ולטפח, אבל ילדים אינם החיים. החיים הם להרפות ולהיכנע, אבל מוות אינו החיים. החיים הם כל הדברים האלה, אבל כל הדברים האלה אינם החיים. החיים הם תמיד יותר.”

“להיות מאוהב עמוקות, בלהט ובעוצמה, פירושו להיות עמוקות, בלהט ובעוצמה בחיים.”

“עבודה. עבודה טובה וישרה, בין אם זו עבודה בידיים כדי ליצור יצירת אמנות, ובין אם זו עבודה פיזית, מעוררת תחושה של אלוהיות בפעולה. התנאי היחיד הוא שכל עבודה שתהיה, היא תיעשה בכנות ובהלימה עם המקור והכוונה האמיתיים של הנשמה, ואז, בלי כל מאמץ, חווים זרימה, שבה מרגישים חלק מן התוכנית של היקום כולו.”

“ההוגים הגדולים ביותר ניסו לגלות מי אנחנו, מאין באנו ולמה אנחנו כאן, אבל החידות הגדולות ביותר בעיניי הן כיצד שיערך הוא לאסו הלוכד את הכוכבים, כיצד עינייך הן אגמים המטביעים את ספקותיי, וכיצד עורך הוא השמש המתפרצת בבת אחת. אילו ידעתי את התשובות הללו, הייתי יודע הכול, כי את לבדה מכילה את היקום כולו.”

“אנו רוקדים כדי לפתות את עצמנו. להתאהב בעצמנו. כשאנו רוקדים עם אחר, אנו מממשים את הדבר עצמו שאנו אוהבים בעצמנו, כדי שיוכלו לראותו ולאהוב גם אותנו.”

“אל תטעו בעניין הזה. אנו נולדים עיוורים, חרשים ואילמים. לא העיניים האלה הן שנותנות לנו ראייה, ולא האוזניים האלה הן שנותנות לנו שמיעה. אפילו לא השפתיים האלה הן שנותנות לנו קול. רק האהבה. האהבה היא שגורמת לנו לחפש יופי ואמת. האהבה כמהה להתחבר. לחוות. להבין. לכן עצמו את עיניכם מיד. אל תוציאו מילה. הזדקפו והקשיבו לצליל הדומם שבתוככם, שם כל זה נמצא.”

“אני כותבת את שמותינו על הדף. מה בכך, אם הנייר יישרף? אני כותבת את שמותינו בחול. מה בכך, אם החוף יישטף בגלים? אני כותבת את שמותינו על עצים שייכרתו ועל ספסלים שיצבעו, אבל מה בכך? אמשיך לכתוב את שמותינו, כי בעולם הזה של ארעיות, את ואני הם הקבוע היחיד.”

“כתבתי רק פרוזה לפני שפגשתי אותך. הגיגיי היו מיותרים ורציניים גם יחד. אבל עכשיו המילים רוקדות איתי. אני שר איתן ואנחנו יוצרים שירה.”

“אני רואה אותם והם רואים אותי, אבל האוהבים — אנחנו מזהים זה את זה: יש אור בעינינו.”

“כבר הפסדת אם אתה תמיד חושש לאבד הכול”

“למה אנחנו פוחדים מן הדממה שבאה אחרי מותנו? האם לא הייתה זו אותה דממה שסבלנו לפני הלידה? האם לא זו אותה דממה שאנו מתמוגגים בה כשאנו שקועים לחלוטין ברגע ההווה? אל לנו לפחד.”