הרמן הסה

“כל תקופה, כל תרבות, כל מנהג וטקס יש להם אופי משלהם, חולשות ויכולות, יופי וחוסר יופי; מקבלים סבל מסוים כדבר מובן מאליו, סבלים סבלנות עם רעות מסוימות. החיים האנושיים הופכים לסבל אמיתי, לגיהנום אמיתי רק כאשר שתי תקופות, שתי תרבויות ושתי דתות מתחפפות זו לזו. אדם מתקופת הקלאסיקה שאליו היה חי בתקופת הביניים היה מתחנף ומתמוטט בצורה מiserable כמו שברברי מתמוטט באמצע תרבותנו המודרנית. ישנם זמנים שבהם דור שלם נתון במצב זה, בין שתי תקופות, בין שני אורחות חיים, כך שדור זה אובד את יכולתו להבין את עצמו, ללא סטנדרט, ללא ביטחון, ללא הסכמה פשוטה. טבע כזה של ניטשה היה חייב לסבול את הרעות הנוכחיות שלנו יותר מדור קדימה. מה שעבר עליו לבדו ולא מבין, אלפי אנשים סובלים ממנו היום.”

“אוי, סידהרתה, אני רואה אותך סובל, אך הסבל שלך הוא כאב שבו רוצים לצחוק, כאב שאתה תצחוק בו בעצמך בקרוב.”

“אין מי שיקבל את הצלה באמצעות לימוד או הוראה!”

“אתה מוכן למות, חסיל, אך לא לחיות.”

“כל מי שמבצע אובדן נפש חייב להילחם בנטייתו להתאבדות, מכיוון שכל אחד מהם יודע, באחד הפינות הנסתרות של נשמתו, שגם אם ההתאבדות היא דרך יציאה, היא למעשה דרך נמוכה וזולת-איכותית, ושהיה יותר גבוה וטהור להישאר מנצח בחיים מאשר להיפול בידי ידיו.”

“הבנתי במהרה כי הלימודים האלה יכולים להיות נחמה רק עבור אלה שיקבלו אותם כמובן מאליו ויאמינו שהם האמת. אם הם, כמו בשבילי, חלק מיצירה ספרותית יפה וחלק מסמלים מורכבים; ניסיון להסביר את העולם בדרך המיתולוגית – ניתן ללמוד ולהעריך אותם, אך לא יתאפשר ללמוד מהם דרך חיים או לקחת מהם כח.”

“אני מבין אותך היטב. עכשיו אין צורך עוד במחלוקת: אתה ער, ואכן ראית את ההבדל בינינו, ההבדל בין אנשים שמזוהים לאביהם לבין אלה שמגדירים את גורלם דרך אישה; ההבדל בין רוח לבין אינטלקט.”

“אולי אנשים כמונו לא יכולים לאהוב. אנשים רגילים כן יכולים - זהו סודם.”

“לעיניי, העצים תמיד היו הנביאים העמוקים ביותר. אני מכבד אותם כשהם חיים בשבטים ובמשפחות, ביערות ובגנים. ואפילו יותר אני מכבד אותם כשהם עומדים לבד. הם כמו אנשים לבדים. לא כמו אנצ'ליטים שברחו ממחלה או חולשה, אלא כמו גברים גדולים ובודדים, כמו בethoven וניצשה. בענפי העליונים שלהם מתרעש העולם, ושורשיהם מנוחים באינסוף; אך הם אינם מאבדים עצמם שם, הם נלחמים בכל כוח חייהם בדבר אחד בלבד: למלא את עצמם לפי חוקיהם, לבנות את צורתם, לייצג את עצמם. אין דבר קדוש יותר, אין דבר דוגמאי יותר מאשר עץ יפה ובעל. כשעץ נחתך ומגלה את פצע המוות הערום שלו לשמש, ניתן לקרוא את כל סיפור חייו בדיסק הנאור והמכתוב של גזעו: בשרוכי השנים, בפצעיו, בכל המאבק, בכל הסבל, בכל המחלה, בכל השמחה והרווחה כתובים באמת, השנים הצרות”

“אין אפשרות לסרב כי בכל העולם ובכל הדורות קיימים בני אדם שנראים חריגים, מושכים ומזמינים, ורבים מכבדים אותם כרוחות טובות, משום שהם מעוררים בחשיבה על חיים יפים יותר, חופשיים יותר, ובעלי כנפיים מאלה שאנו חיים בהם.”

“אין רוב האנשים שוחים עד שיכולים לעשות זאת.”

“כל דבר משנה מעט את צורתו כבר עם הדיבור בו.”

“היה זה בקונצרט של מוזיקה יפה וישנה. לאחר שני או שלושה צלילים של הפיאנו נפתחה פתאום הדלת לעולם אחר. אני חציתי את השמים וראיתי את האל עובד. סבלתי מכאבים קדושים. נטשתי כל מגנותי וחששתי מכל דבר בעולם. קיבלתי את כל הדברים והעניקתי את לבי לכל דבר. לא נמשך זמן רב, רבע שעה כמעט; אך חזר אלי בחלום בלילה, ומאז, בכל הימים החסרים, נתפסה לי תפיסת רגע של רגע. לפעמים, במשך דקה או שתיים, ראיתי אותו ברור, כמסילה אלוהית וזהבה שמתעקלת בחיי. אך רוב הזמן הוא היה מעורפל באבק ובחול. לפעמים הוא זרח בקרני זהב כאילו לא יאבד לעולם, אך כמעט מיד אבד שוב לחלוטין.”

“אולי הנראה כהתדרדרות שהם חוו לא היה נפילה ולא סיבה למצוקה, אלא צעד קדימה ואקט חיובי.”

“מה שמגיע לי כשמחה, חיים, אקסטזה ורגע של עלייה, העולם בכלל מחפש אותו רק בדמיונו; בחיים הוא מוצא אותו בלתי סביר.”

“אמר סידהרתה: כאשר אדם מחפש, עשוי קלות לקרות שמה שראיינו עיניו הוא רק מה שהוא מחפש, שלא יכול לראות דבר, שלא יכול להיכנס לדעתו דבר, כי תמיד חושב רק על מטרת החיפוש, כי יש לו מטרה, כי הוא מושפע מטרתו. חיפוש הוא: להיות עם מטרה. אך מציאת הוא: להיות חופשי, להיות פתוח, שלא להיות עם מטרה. אתה, אה אה, אולי אכן מחפש, כי בנסיון להגיע למטרתך, הרבה דברים לא רואה, אשר ישנם ישירות בפניך.”

“הוא ישב כך, אבד בתבונה, חוזר על אום, נשמתו כצלע חנית הנשלחת אל ברהמן.”

“סידרת'ה רצה מטרה אחת אחת: להיעשות ריק, להיעשות ריק מכאב, תאווה, חלומות, נאות וצער—to let the Self die—לא להיות עוד אני, לחוות שלום הלב הריק, לחוות מחשבה טהורה—זו הייתה מטרתו.”

“אמר, עם שקט נפש, 'ראית? לדעתי אין כל משמעות לדבר על מוזיקה. אני לא מדבר על מוזיקה כלל. מה עניתי, אז, על דבריך החכמים והצודקים כל כך? אתה צודק בכל מה שאתה אומר. אך ראית, אני מוזיקאי, לא פרופסור, ואני לא מאמין שיש כל משמעות להיות צודק בנוגע למוזיקה. המוזיקה לא תלויה בצדק, בטעם טוב, בחינוך וכל השאר. "כן. אז על מה היא תלויה?" "על יצירת מוזיקה, אדון הלר, על יצירת מוזיקה ככל האפשר, עם כל העוצמה שיש ביכולתנו. זהו הנקודה, מונסיור. גם אם נשאתי בתוכי את כל יצירות באך והאידן, ואני יכול לומר דברים חכמים עליהם, אף אחד לא יזכה מכך. אך כשאני מחזיק במפוחית ואני מנגן שימיי חיה, טוב או רע, זה יביא לשמחתם. זה נכנס לרגליהם לדמם. זהו הנקודה, ורק זהו. ראה את הפנים בחדר הריקודים”

“איש נבון היה לו חובה אחת בלבד – לחפש את הדרך אל עצמו, להגיע לבטחון פנימי, לנוע קדימה בעקשנות, ללא קשר לאן היא תוביל. ההכרה הזו רעדה אותי עמוקות, היא הייתה פרי של חוויה זו. פעמים רבות התבוננתי בצורות של עתיד, חלמתי על תפקידים שייתכן שיקצו לי, כמשורר או נביא או צייר, או משהו דומה. כל זה היה חסר תועלת. לא היה לי להיות משורר, לא לקרוא או לצייר, לא לי ולא לאיש אחר. כל זה היה משני. לכל אדם הייתה קריירה אחת בלבד – למצוא את הדרך אל עצמו. הוא עשוי היה לסיים כמשורר או מטורף, כנביא או פושע – זה לא היה עניינו, בסופו של דבר זה לא היה חשוב. משימתו הייתה לגלות את גורלו האמיתי – לא גורל מקרי – ולהתגשם בו לחלוטין ולעמוד בו בתוקף בתוך עצמו. כל דבר אחר היה רק קיום מוטל בספק, ניסיון להימלט, חזרה לאידיאלים של ההמון,”