יערות

“הטה אפוא את אוזנך אל הטוטי הזה של צריחים; הפץ על הכול את המהום של חצי מיליון בני אדם, את מלמולו הנצחי של הנהר, את שריקתו האינסופית של הרוח, את הרביעייה הרצינית והרחוקה של ארבעת היערות, המוצבים כעוגבים עצומים על ארבעת הגבעות של האופק; רכך, כאילו במעין חצי-גוון, את כל מה שהוא חד מדי וקשה מדי במסת הצליל המרכזית, ואמור אם אתה יודע דבר בעולם עשיר יותר, משמח יותר, מסנוור יותר מן המהומה הזאת של פעמונים; מן הכבשן הזה של מוזיקה; מן עשרת אלפים הצלילים הארדיים הללו הננשפים בבת אחת מחלילי אבן שגובהם שלוש מאות רגל; מן העיר הזאת שאינה אלא תזמורת אחת; מן הסימפוניה הזאת הדוהרת ושואגת כסערה.”

“בכלכלה מתוכננת לא היו עצים, או בוודאי לא עצים גבוהים מאוד: לא יערות, לא חופת עצים. עצים הם בזבוז. עצים הם מופרזים. גזעי עצים הם אנדרטאות זקופות לתחרות עקרה — עקרה אם אנו חושבים במונחים של כלכלה מתוכננת. אבל הכלכלה הטבעית אינה מתוכננת. צמחים יחידים מתחרים בצמחים אחרים, מאותו מין וממינים אחרים, והתוצאה היא שהם גדלים גבוהים יותר ויותר, גבוהים הרבה יותר מכל מה שמתכנן כלשהו היה ממליץ עליו.”

“זרעים, שאינם מפקפקים בפוטנציאל שלהם, צומחים והופכים ליערות.”

“ולא היה הדבר, אם־לא היה אפש כי־ילד ואפש אדם לחיות כחיי גולמונד, אם־לא היה עצומי וכבוד בסוף הדבר להתנדף בנחל האמת הקשה, להתנדף בחשך ובסד, לחטא ולהתקבל את־פריי החטאה המרים, מפני ל”

“בריאת אלף יערות טמונה בבלוט אחד”

“אצלנו כולם יער בראש. יער שאינו מוכר, שאין לו קצה. כל אחד מאיתנו מתבולל ביער הזה, כל לילה, לבד.”

“במשך אלפי שנים, היה זה הטבע — והיוצר כביכול שלו — שהחזיק במונופול על היראה. היו אלה כיפות הקרח, המדבריות, הרי הגעש והקרחונים שהעניקו לנו תחושה של סופיות ומוגבלות, ועוררו רגש שבו פחד וכבוד התגבשו לכדי תחושת ענווה נעימה באופן מוזר, תחושה שהפילוסופים של המאה השמונה־עשרה כינו במפורסם הנשגב. אבל אז בא שינוי שאנו עדיין יורשיו.... במהלך המאה התשע־עשרה חדל הטבע להיות הגורם המרכזי המעורר את תחושת הנשגב. היינו כעת בעומק עידן הנשגב הטכנולוגי, שבו יראה יכלה להיקרא בעוצמה הרבה ביותר לא על ידי יערות או קרחונים, אלא על ידי מחשבי־על, רקטות ומאיצי חלקיקים. היינו כעת נדהמים כמעט אך ורק מעצמנו.”

“דרווין בחר בעין כדוגמה לבעיה מאתגרת במיוחד: "להניח שהעין, על כל תחבולותיה שאין להן דוגמה של ממש לכוונון המיקוד למרחקים שונים, להכנסת כמויות שונות של אור, ולתיקון של סטייה ספרית וכרומטית, יכלה להיווצר באמצעות ברירה טבעית, נראה לי, ואני מודה זאת בחפץ לב, אבסורדי במידה הקיצונית ביותר." בריאתנים מצטטים בשמחה את המשפט הזה שוב ושוב. למותר לומר, הם לעולם אינם מצטטים את מה שבא אחריו. הודאתו החופשית והמליצית של דרווין התבררה כאמצעי רטורי. הוא משך אליו את יריביו כדי שכאשר יגיע המהלומה, היא תפגע בעוצמה רבה יותר. המהלומה, כמובן, הייתה ההסבר הקליל של דרווין בדיוק כיצד העין התפתחה במעלות הדרגתיות. ייתכן שדרווין לא השתמש בביטוי "מורכבות שאינה ניתנת לצמצום", או ב"המדרון החלק במעלה הר הבלתי סביר", אך הוא הבין בבירור את העיקרון של שניהם. "מה התועלת בחצי עין?" ו"מה התועלת בחצי כנף?" הם שניהם מופעים של הטיעון מן "המורכבות שאינה ניתנת לצמצום". יחידה מתפקדת נחשבת לבלתי ניתנת לצמצום אם הסרת אחד מחלקיה גורמת לכלל לחדול מלפעול. הניחו כי הדבר מובן מאליו הן לגבי עיניים והן לגבי כנפיים. אך ברגע שאנו מקדישים להנחות הללו רגע של מחשבה, אנו רואים מיד את הכשל. חולה קטרקט שעדשת עינו הוסרה בניתוח אינו יכול לראות תמונות חדות בלי משקפיים, אך הוא יכול לראות די הצורך כדי לא להתנגש בעץ או ליפול מצוק. חצי כנף אכן אינה טובה כמו כנף שלמה, אך היא בוודאי טובה יותר מאין כנף כלל. חצי כנף יכולה להציל את חייך על ידי ריכוך הנפילה שלך מעץ בגובה מסוים. ו-51 אחוזים של כנף יכולים להציל אותך אם תיפול מעץ מעט גבוה יותר. איזה חלק מן הכנף שיהיה לך, יש נפילה שממנה היא תציל את חייך, בעוד שכנפית קטנה מעט יותר לא תעשה זאת. ניסוי המחשבה של עצים בגבהים שונים, שמהם אפשר ליפול, הוא רק דרך אחת לראות, בתיאוריה, שחייב להיות מדרג חלק של יתרון לכל אורך הדרך, מ-1 אחוז של כנף ועד 100 אחוז. היערות מלאים בבעלי חיים המרחפים או גולשים באוויר, המדגימים בפועל כל שלב בדרך במעלה אותו מדרון מסוים של הר הבלתי סביר. באנלוגיה לעצים בגבהים שונים, קל לדמיין מצבים שבהם חצי עין תציל את חייו של בעל חיים, בעוד ש-49 אחוזים של עין לא יעשו זאת. מדרגים חלקים מסופקים על ידי שינויים בתנאי התאורה, שינויים במרחק שבו אתה מבחין בטרף שלך — או בטורפים שלך. וכמו בכנפיים ובמשטחי תעופה, שלבי ביניים סבירים אינם רק קלים לדמיון: הם מצויים בשפע בכל ממלכת החי. לתולעת שטוחה יש עין שלפי כל מדד סביר היא פחות מחצי עין אנושית. לנאוטילוס (ואולי גם לבני דודיו האמוניטים שנכחדו, ששלטו בימים של הפלאוזואיקון והמזוזואיקון) יש עין שבאיכותה היא שלב ביניים בין זו של התולעת השטוחה לבין זו של האדם. בניגוד לעין של התולעת השטוחה, שיכולה לזהות אור וצל אך אינה רואה דימוי, עין ה"חור-מחט" של הנאוטילוס יוצרת דימוי ממשי; אך זהו דימוי מטושטש ועמום בהשוואה לשלנו. יהיה זה דיוק מזויף להצמיד מספרים לשיפור, אך איש לא יוכל להכחיש בשפיות דעתו שעיניים חסרות חוליות אלה, ורבות אחרות, כולן טובות יותר מאין עין כלל, וכולן מצויות על מדרון רציף ומתון במעלה הר הבלתי סביר, כשעינינו קרובות לפסגה — לא לפסגה הגבוהה ביותר, אך לפסגה גבוהה.”

“מיתוס המזון האורגני לפני כמה עשורים, אישה ניסתה לתבוע חברת חמאה שהדפיסה את המילה "LITE" על אריזת המוצר שלה. היא טענה שעלתה במשקל רב כל כך מאכילת החמאה, אף על פי שסומנה כ-"LITE". בבית המשפט, עורך הדין שייצג את חברת החמאה פשוט הרים את מיכל החמאה ואמר לשופט, "הלקוח שלי לא שיקר. המיכל אכן 'קל במשקל'." האישה הפסידה בתיק. בשיעור שיווק בקולג', קיבלנו את המקרה הזה כדי להראות לנו ש"פאפרי" הוא חוקי. פירוש הדבר הוא שאפשר להשתמש במילים בעלות משמעויות כפולות באופן מטעה כדי למכור מוצר, אף על פי שהן עלולות להטעות לקוחות לחשוב שמילותיך אומרות משהו אחר. אני משתמשת בדוגמה הזו כדי לגעת במיתוס של המזון האורגני. אם הייתי עורכת דין המייצגת חברה שסימנה את התפוזים שלה כאורגניים, וגבר היה תובע את מרשתי משום שגילה שהתפוזים רוססו ברעלים, הצהרת הפתיחה שלי להגנה הייתה פשוטה מאוד: "אם זה לא פלסטיק או מתכת, זה אורגני." רוב המוצרים המסומנים כאורגניים אינם באמת אורגניים. זו האמת. אתם משלמים מחירים גבוהים עבור מוצרים שאתם חושבים שגודלו בלי כימיקלים, אבל רוב המוצרים כן. אם תפוח מסומן כאורגני, זה יכול לומר שני דברים. או שעץ התפוח עצמו נקי מכימיקלים, או רק הקרקע. זה או זה, אבל לעיתים נדירות שניהם. האמת היא שהמילה "אורגני" יכולה לומר דברים רבים, ויהיה קשה לגרור חקלאי לבית המשפט אם תגלו שפירותיו אכן רוססו בחומרי הדברה. אחרי הכול, כל האורגניזמים על פני האדמה מסווגים מדעית כאורגניים, אלא אם כן הם עשויים פלסטיק או מתכת. המילה "אורגני" באה מהמילה "אורגניזם", שמשמעותה משהו שהוא, או שהיה פעם, חי ונושם אוויר, מים ואור שמש. אז בפעם הבאה שתטיילו בסופרמרקט המקומי שלכם ותראו אגסים חומים שמסומנים כאורגניים, דעו שייתכן שמדובר במזון סוג ב' שהגיע מהיום האחרון של שוק סוף שבוע, ושסומן מחדש כדי להימכר לקהל תמים במחיר מופקע. יש לי חבר שחושב שמזון אורגני חייב להיראות חבוט ומעוות, כי השימוש בכימיקלים הוא מה שגורם לו להיראות מושלם וללא פגם. זה לא נכון. מזון נטול כימיקלים יכול להיראות מושלם אם מגדלים אותו בחצר האחורית שלכם. אם תלכו לג'ונגלים או ליערות שלא נגע בהם אדם, תראו פירות וירקות שנראים כאילו צמחו מעצי גן עדן. לכן היו זהירים בפעם הבאה שאתם קונים משהו המסומן כ"אורגני". אלא אם כן אתם מכירים אישית את החקלאי או את החברה שמוכרת את המוצרים, אל תסמכו על מה שאתם קוראים. אתם, אני, וכל מה שעל היבשה ובים הם אורגניים. סוזי קאסם, האמת בוכה”

“אני לא איש הברזל, אני איש היער!”

“יש ימים שבהם אני אוהבת לשוטט אל מקומות ישנים ומוזנחים שלנו, יערות שנקרעו לגזרים בידי האדם ונחלים שנושאים מים עומדים במקום שבו פעם זרמו. יש תחושת צלילות במקומות האלה, השתקפות של מי שאני או לפחות של מי שהייתי. שבורה, אך עדיין יפהפייה להפליא.”

“איך בהם, איך בהם בהם, כל הדבר היה בלא התבוננות, ואף על פי שהיה גם יפה, ואם כן, ואם כן. לא ידעת כל משנה. חיית ורצית על פני הארץ, ועברת ביערים, ודבר ממנו נראה לפי הזמן כאלו מזמם, מבשר ומעיר נח”

“אם אתה אוהב עץ, תהיה יפה יותר מבעבר!”

“אנשי המדבר אינם יכולים לדעת את חשיבותם של היערות; כדי לדעת זאת, צריך תחילה שיהיו לך זיכרונות מתוקים שנצברו ביערות!”

“אין ידוע דבר. חיים, הלך על פני האדמה או רכב בין היערות, ורבים היו הדברים שפנו אליך בחיזיון ובבטחה, עוררים תאווה: כוכב ערב, שושן-השדה, אגם ירוק מצומח, עין אדם או עין פרה, וברגע מסוים נראה כאילו בדקה הבאה יקרה משהו שלא נראה מעולם אך תמיד נצפה, כאילו תיפול מסך מכל דבר. אך אז עבר, ולא קרה דבר, ולא נפתרה החידה ולא נפתחה הסודיה, ובסוף הזדקן... ואולי עדיין לא ידע דבר, עדיין יישאר מחכה ומאזין.”

“היותך מגיע לעולם הכתיבה החדש הזה, עם הזמן לקרוא בעיר כמו פריז, שם היה דרך לחיות טוב ולעבוד – ללא קשר לכמה ענייתה היית – היה כמו קבלת תכשיט גדול. אתה יכול היה לקחת את התכשיט הזה איתך גם כשטיפסת, ובהרים שבהם חיית בשווייץ ובאיטליה, עד שנמצא את שרוונס בעמק הגבוה של פורארלברג באוסטריה, תמיד היו שם הספרים, כך שאתה חי בעולם החדש שגילית, בשלגים ובאדמות היערות ובקרחונים ובבעיות החורף שלהם ובמקלט הגבוה של מלון הטאובה בכפר ביום, ובלילה אתה יכול היה לחיות בעולם המופלא השני שהסופרים הרוסים נותנים לך.”

“בדרך כלל, המהום העולה מפריז ביום הוא העיר המדברת; בלילה היא העיר נושמת; אך כאן היא העיר שרה. הקשב, אם כן, למקהלת מגדלי הפעמונים הזאת - המפוזרת על פני הכול, המהום של חצי מיליון נפשות - הקינה הנצחית של הנהר - האנחה האינסופית של הרוח - הרביעייה הרצינית והרחוקה של ארבעת היערות המוצבים על הגבעות, במרחק, כצינורות עוגב עצומים - המעמעמת לאור-חצי את כל מה שבצלצול המרכזי, שאחרת היה חד מדי או צורם מדי; ואז אמור אם אתה יודע על דבר כלשהו בעולם העשיר יותר, השמח יותר, הזהוב יותר, המסנוור יותר, מן המהומה הזאת של פעמונים וצלצולים - הכבשן הזה של המוזיקה - אלפי הקולות הברונזיים הללו, שכולם שרים יחד בחלילי אבן בני שלוש מאות רגל גובה, מן העיר הזאת שאינה אלא תזמורת אחת - מן הסימפוניה הזאת השואגת כסערה.”

“לעיני, העצים היו תמיד המטיפים חודרי הלב ביותר. אני מוקיר אותם כשהם חיים בשבטים ובמשפחות, ביערות ובחורשות. ואף יותר אני מוקיר אותם כשהם עומדים לבדם. הם כמו אנשים בודדים. לא כמו נזירים שנסוגו מתוך איזו חולשה, אלא כמו אנשים גדולים ובודדים, כמו בטהובן וניטשה. בענפיהם הגבוהים מרשרש העולם, שורשיהם נחים באינסוף; אך הם אינם מאבדים את עצמם שם, הם נאבקים בכל כוח חייהם בדבר אחד בלבד: להגשים את עצמם לפי חוקיהם שלהם, לבנות את צורתם שלהם, לייצג את עצמם. אין דבר קדוש יותר, אין דבר מופתי יותר מעץ יפה וחזק. כאשר כורתים עץ והוא מגלה לשמש את פצע מותו העירום, אפשר לקרוא את כל תולדותיו בדיסק הזוהר החרוט של גזעו: בטבעות שנותיו, בצלקותיו, כל המאבק, כל הסבל, כל המחלה, כל האושר והשגשוג כתובים באמת, השנים הצרות והשנים השופעות, ההתקפות שנבלמו, הסערות שנשאו. וכל נער חווה יודע שהעץ הקשה והנעלה ביותר הוא בעל הטבעות הצרות ביותר, ושבמעלה ההרים ובסכנה מתמדת צומחים העצים הבלתי-נשברים ביותר, החזקים ביותר, האידיאליים. העצים הם מקדשים. מי שיודע לדבר אליהם, מי שיודע להקשיב להם, יכול ללמוד את האמת. הם אינם מטיפים ללימוד ולמצוות, הם מטיפים, ללא תלות בפרטים, את חוק החיים העתיק. עץ אומר: טמון בי גרעין, ניצוץ, מחשבה, אני חיים מחיים נצחיים. הניסיון והסיכון שלקחה אמי הנצחית עמי הם יחידים במינם, יחידה במינה צורת עורי ועורקי, יחיד במינו רחש העלים הזעיר ביותר בענפיי והצלקת הקטנה ביותר בקליפתי. נועדתי לעצב ולגלות את הנצחי בפרטיי המיוחדים והקטנים ביותר. עץ אומר: כוחי הוא אמון. איני יודע דבר על אבותיי, איני יודע דבר על אלפי הילדים שבכל שנה נובטים ממני. אני חי עד תום את סוד זרעי, ואינני דואג לשום דבר אחר. אני סומך על כך שאלוהים בי. אני סומך על כך שעבודתי קדושה. מתוך האמון הזה אני חי. כאשר פוגעים בנו ואיננו יכולים עוד לשאת את חיינו, לעץ יש משהו לומר לנו: היי דומם! היי דומם! הבט בי! החיים אינם קלים, החיים אינם קשים. אלו מחשבות ילדותיות. הנח לאלוהים לדבר בתוכך, ומחשבותיך ידמו. אתה חרד מפני שהדרך שלך מובילה הרחק מן האם והבית. אך כל צעד וכל יום מובילים אותך שוב אל האם. הבית אינו כאן ואינו שם. הבית הוא בתוכך, או שאינו בשום מקום. כמיהה לנדוד קורעת את לבי כאשר אני שומע את רחש העצים ברוח בערב. אם מקשיבים להם בשקט זמן רב, הכמיהה הזו מגלה את גרעינה, את משמעותה. אין זה כל כך עניין של בריחה מן הסבל, אף כי כך הדבר עשוי להיראות. זוהי כמיהה לבית, לזיכרון האם, למטפורות חדשות לחיים. היא מובילה הביתה. כל דרך מובילה הביתה, כל צעד הוא לידה, כל צעד הוא מוות, כל קבר הוא אם. כך מרשרש העץ בערב, כאשר אנו עומדים נבוכים מול מחשבותינו הילדותיות שלנו: לעצים יש מחשבות ארוכות, נושמות לאט ושקטות, כשם שחייהם ארוכים משלנו. הם חכמים מאיתנו, כל עוד איננו מקשיבים להם. אך כשאנו לומדים להקשיב לעצים, אז הקיצור, המהירות והחפזון הילדותי של מחשבותינו זוכים לשמחה שאין דומה לה. מי שלמד להקשיב לעצים אינו רוצה עוד להיות עץ. הוא רוצה להיות לא דבר זולת מה שהוא. זהו הבית. זו האושר.”

“אנושות אינה נפרדת מהטבע – אנחנו הטבע. יפיות השקיעה היא יפיותך. כוחו של הים הוא כוחך. אנחנו איננו נפרדים מיפיות ההרים, הנהרות והעצים הסובבים אותנו. ככל שתאפשר לעצמך להתבלט כפי שאתה באמת – להכבד את יפיותך הטבעית, את יצירתיותך הטבעית, את צמאונך הטבעי להוביל ולרחום – כך תהיה שמחה ובריאה יותר.”

“...סבתא וות'רווקס, שהלכה מדי לילה בלי פחד ביערות ההרים רדופי השודדים כל חייה, מתוך הידיעה הברורה שהחושך לא החזיק דבר נורא יותר ממנה...”