כריסטופר היצ'נס

“תיזהר מהלא-רציונלי, כמה שמפתה הוא. תתרחק מה'על-טבעי' ומכל מי שמזמין אותך לשחוק את עצמך או למחוק את קיומך. אל תסמוך על הרחמים; תעדיף כבוד לעצמך ולזולת. אל תחשוש שיחשבו אותך כמתנשא או אנוכי. תדמיין שכל המומחים הם כמו יונקים. אל תהיה צופה בעוול או בטיפשות. חפש ויכוח ודיון לשם הוויכוח עצמו; הקבר יספק זמן רב לשקט. תחקור את המניעים שלך ואת כל ההצדקות. אל תחייה בשביל אחרים יותר ממה שהיית מצפה שאחרים יחיו בשבילך.”

“למרות הסיכון הברור להיראות מגוחך, אני רוצה להתחיל באמירה שניסיתי במשך רוב חיי לכתוב כאילו אני מחבר את משפטיי כדי שייקראו לאחר מותי. אני מקווה שזה אינו אופן מלודרמטי מדי או מרוכז-בעצמו מדי לומר שאני מנסה לכתוב כאילו לא אכפת לי מה המבקרים אמרו, מה חשבו בני דורי, או מה עשויות להיות הדעות הרווחות.”

“יש כל מיני אנשים טיפשים שמעצבנים אותי, אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא טיעון עצל.”

“עכשיו, תמיד רציתי להסכים עם ליידי בראקנל שאין כל תועלת ארצית במעמדות העליונים והתחתונים אלא אם כן הם מציבים זה לזה דוגמה טובה. אבל לא הייתי מעמיד פנים שהקונצנזוס עצמו היה מענייני. היה זה אבסורדי וקצת נתעב, בעשור הראשון של תאצ'ר ורייגן, לשמוע רדיקלים לשעבר ורדיקלים של ממש מטים את קולם באדיקות נגד "פוליטיקת העימות". אני מניח שאם לקובץ הזה יש איזו נקודת משען, הרי זו משאלתו של אדם אחד לראות את רעיון העימות נשמר בחיים.”

“יש האומרים כי משום שארצות הברית טעתה בעבר, היא אינה יכולה בשום אופן להיות צודקת כעת, או שאין לה הזכות להיות צודקת. (האימפריה הבריטית שלחה צי לאפריקה ולאיים הקריביים כדי לשמר את סחר העבדים, בעוד שאותה אימפריה עצמה שלחה מאוחר יותר צי אחר כדי לאכוף את ביטולו. לא הייתי מתנגד למדיניות השנייה בשל התנגדותי לראשונה; אדרבה, נדמה לי שהמדיניות השנייה הוכתבה מבחינה מוסרית על ידי קודמתה.)”

“מאז שהמדיה הצפונית קוריאה הכריזה שקים ג׳ונג‑איל הוא גלגולו של קים איל‑סונג, לא הייתה ניסיון כה גלוי ליצור נקרוקרציה, או אולי מאוזולוקרציה, שבה תובע חי מקבל את המעמד של הנפטר.”

“ובכן, כפי שהניחה האנה ארנדט במפורסם, יכול להיות ממד בנאלי לרוע. במילים אחרות, הוא לא תמיד מציג את עצמו. כלומר, לעיתים קרובות מה שאתה פוגש הוא אדם מאוד בינוני. אבל בכל זאת, אפשר לקבל מהם מין פריסון של רשעות. ואת השילוב הטוב ביותר של אלה, אני חושב, אני מתאר אותו בספר, הוא/היה הגנרל חורחה רפאל וידלה מארגנטינה, שפגשתי אותו בסוף שנות השבעים, כשהמלחמה של חוליות המוות הייתה בשיאה, ואזרחיו נעלמו מהרחוב כל הזמן. והוא היה, במובנים מסוימים, בנאלי מאוד. אני מתאר אותו כמי שנראה כמו מברשת שיניים אנושית. הוא היה מעין קצין רזה וקפדן, עם שפם מטופש, ומבט מאוד טיפשי, אבל גם ברק פנאטי מאוד. ואם אספר לך למה הוא נמצא עכשיו במעצר בית בארגנטינה, אולי תקבל תחושה של האימה שהרגשתי כששאלתי אותו שאלות על כל זה. הוא בכלא בארגנטינה על כך שמכר את ילדיהן של קורבנות האונס מבין האסירים הפרטיים, שאותם החזיק בכלא פרטי משלו. ואני לא יודע אם אי פעם פגשתי מישהו שעשה משהו כל כך נורא, בצורה כל כך מרוכזת, כמו זה.”

“אני טוען באומץ, ולמעשה אני חושב שאני יודע, שחלק גדול מן הידידויות והקשרים תלוי לחלוטין בסוג של שפה משותפת, או סלנג. לאו דווקא כדי להוציא אחרים מן הכלל, הדבר הזה יכול לבסס מידה מסוימת של קירבה הדדית, ואפילו, אחרי היעדרות ממושכת, לבסס אותה מחדש בתוך שנייה.”

“במהלך מערכת הבחירות של 1992 הגעתי למסקנה כבר בביקורי הראשון בניו המפשייר שביל קלינטון היה נתעב בהתנהגותו כלפי נשים, פתולוגי כשקרן, ומעורר חשד עמוק בכל הנוגע לכסף בפוליטיקה. מעולם לא נאלצתי לחזור בי מאף אחד מן הדברים האלה, ואילו אם תחפשו מה רוב אנשי המקצוע שלי אז כתבו על ה"ניאו-דמוקרט" השרירי וחסר המצפון, תופתעו מכמות הסכרין הטהור והריר. בכל אופן, המשכתי לדבר על כך גם אחרי שרוב הרפובליקנים כבר התייעצו בסקרי דעת הקהל והחליטו שזהו מהלך מפסיד, ואם תחפשו את תמליל משפטו הסופי של הנשיא בסנאט—שימוע ההדחה השני בלבד בתולדות אמריקה—תראו שסדר היום האחרון הוא בקשה (שנדחתה בהצבעה) מצד מנהיג הרוב בסנאט לזמן את קרול ואותי כעדים. לכן אני יכול להעיז לומר שלפחות אני עמדתי בכך עד הסוף.”

“יש מחקר כלשהו במדע הקוגניטיבי, כך נאמר לי, שמגלה שתמיד היו אולי 10 עד 15 אחוזים של אנשים, כפי שפסקל מנסח זאת, עשויים כך שאינם יכולים להאמין. בעינינו, כשאנשים מדברים על אמונה, זה רעש לבן.”

“אנו עשויים לחלוק על דברים רבים, אך מה שאנו מכבדים הוא חקירה חופשית, פתיחות מחשבתית, והחתירה לרעיונות לשמם. איננו מחזיקים באמונותינו בדוגמטיות: המחלוקת בין פרופסור סטיבן ג'יי גולד לבין פרופסור ריצ'רד דוקינס, בנוגע ל"אבולוציה מקוטעת" ולפערים הבלתי-ממולאים בתיאוריה הפוסט-דרוויניסטית, היא רחבה למדי וגם עמוקה למדי, אך אנו ניישב אותה באמצעות ראיות והיגיון ולא באמצעות נידוי הדדי.”

“הימים הגרועים ביותר הם כשאתה מרגיש מעורפל בראש — קוראים לזה מוח-כימו. זה נורא כי אתה מרגיש משעמם. וגם משועמם. וטיפש. ומיואש.”

“הרבה אנשים, בגלל הבוז שלי לנחמות השווא של הדת, רואים בי יריב ציבורי סמלי של זה במצבי קיצון. ולפעמים זה גורם לי להרגיש קצת מודאג, להיות מאגר התקווה של אנשים אחרים.”

“בדרך כלל, כל דבר שנעשה בשם "הילדים" נראה לי או מעט סנטימנטלי או מעט מאיים — אותה ניחוח של סחיטה מוסרית שנדבק לפניות צדקה מסוימות ולסוגים מסוימים של פוליטיקאים. (לא בכדי נשיקת תינוקות היא המילה הנרדפת לחוסר כנות ציבורי.)”

“וכך לנקודה האחרונה והעגומה ביותר שלי: מספר רב של אוכפיו ובריוניו של סטלין במזרח אירופה היו יהודים. ולא רק מספר רב, אלא שיעור רב. השיעור היה גבוה במיוחד במשטרה החשאית ובמחלקות ה"בטחון", שם אין ספק שלנקמה היה חלק משלה, כמו גם לזיקה האידיאולוגית לקומוניזם שהייתה כה חזקה בקרב יהודים בעלי אוריינטציה בינלאומית באותה תקופה: יהודים כמו דוד שמולבסקי. בצ'כוסלובקיה ובמזרח גרמניה היו כוחות קומוניסטיים מקומיים חזקים למדי, אבל בהונגריה ובפולין הקומוניסטים היו מיעוט קטן וידעו זאת, היו תלויים בצבא האדום והיו מודעים לכך, והיו יהודים באופן לא פרופורציונלי ונואשו בשל כך. רבים ממחנות עבודת הכפייה העונשית שהנאצים הקימו שימשו מאוחר יותר את הקומוניסטים כמתחמים כליאה למגורשים גרמנים, וחלק מאלה שניהלו את המקומות הקודרים הללו היו יהודים. איש מישראל או מן התפוצה היהודית שיוצא למזרח אירופה למסע דיג אחר היסטוריה משפחתית לא צריך להיות בלא מודעות לאפשרות שיגלה הן הרבה פחות והן הרבה יותר ממה שהבטיחו לו בטיול המאורגן. קל לומר, עם אלבר קאמי, "לא קורבנות ולא תליינים". אבל ההיסטוריה האמיתית חסרת רחמים אף יותר מכפי שנאמר לך שהיא.”

“לאפשר להתגלות החדשה והבוטה הזאת לדעוך, או להיסלח, פירושו יהיה להוריד מערכה של אמת המידה החיונית ביותר שלנו למה שמכונן את הבלתי־נסלח. ולמען מה? למען המוניטין של אדם שמתברר שאינו אפילו מכחיש שואה אלא מאשר שואה. חייב להיות גבול מוסרי, וזו חייבת להיות הוא, או שעלינו לחדול מלהעמיד פנים בפני עצמנו שאנו מקיימים גבול כזה.”

“דעתי שלי מספיקה לי, ואני תובע את הזכות שתהיה מוגנת מפני כל קונצנזוס, כל רוב, בכל מקום, בכל עת. וכל מי שחולק על כך יכול לקחת מספר, לעמוד בתור, ולנשק לי את התחת.”

“אני לא שמרן משום סוג.”

“אני לא כל כך מחבב את הרעיון של להיות מחוסר הכרה.”

“אני חושב שאני כותב באופן די בטוח בעצמי.”