קלינטון סקוט לואיס

“אבל מה עליי לעשות? אני מוכרח שיהיה לי איזה סם, והקריאה אינה סם חזק מספיק עכשיו. על ידי כתיבת הכול (הכול? — לא: מחשבה אחת מתוך מאה) אני מאמין שאני מצליח לצאת מזה מעט. כך הייתי מגן על זה בפני ה'. אבל בסיכוי של עשר לאחת היא הייתה רואה חור בהגנה.”

“לבכות זה בסדר בדרכו כל עוד זה נמשך. אבל בסופו של דבר צריך להפסיק, ואז עדיין צריך להחליט מה לעשות.”

“כשהייתי צעיר, כל האנשים הפרוגרסיביים אמרו: “למה כל הצניעות המופרזת הזאת? הבה נתייחס למין בדיוק כפי שאנו מתייחסים לכל הדחפים האחרים שלנו.” הייתי תמים די הצורך כדי להאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. מאז גיליתי שהם התכוונו בדיוק להפך. הם התכוונו שמין יטופל באופן שאף דחף אחר בטבענו לא טופל בו מעולם בידי אנשים מתורבתים. את כל האחרים, אנו מודים, יש לרסן. ציות מוחלט לדחף השימור העצמי שלך הוא מה שאנו מכנים פחדנות; לדחף הרכושני שלך, תאוות בצע. אפילו שינה יש להתגבר עליה אם אתה שומר. אבל כל חוסר-אדיבות וכל הפרת אמון נראים כזוכים למחילה, ובלבד שהמטרה היא “ארבע רגליים חשופות במיטה.” זה כאילו הייתה לנו מוסריות שבה גניבת פרי נחשבת פסולה — אלא אם כן אתה גונב נקטרינות. ואם אתה מוחה נגד השקפה זו, בדרך כלל משיבים לך בפטפוטים על הלגיטימיות, היופי והקדושה של “מין”, ומאשימים אותך בכך שאתה נושא איזו דעה קדומה פוריטנית נגדו, כאילו היה דבר מפוקפק או מביש. אני דוחה את ההאשמה. ונוס שנולדה מן הקצף… אפרודיטה הזהובה… גבירתנו של קפריסין… מעולם לא הוצאתי מפי מילה נגדך. אם אני מתנגד לבנים שגונבים את הנקטרינות שלי, האם עליי להיחשב כמי שמסתייג מנקטרינות בכלל? או אפילו מבנים בכלל? ייתכן, אתה יודע, שהגניבה היא זו שהסתייגתי ממנה.”

“אומרים, ״הפחדן מת פעמים רבות״; כך גם האהוב. האין הנשר מצא כבד רענן לקרוע בפרומתאוס בכל פעם שסעד?”

“בני אדם הם דו-חיים... חצי רוח וחצי חיה... כרוחות הם שייכים לעולם הנצחי, אך כחיות הם שוכנים בזמן. פירוש הדבר הוא שבעוד שרוחם יכולה להיות מכוונת אל מושא נצחי, גופם, תשוקותיהם ודמיונם נתונים לשינוי מתמיד, שכן להיות בזמן משמעו להשתנות. לכן, הקרבה הגדולה ביותר שלהם לקביעות היא תנודה — החזרה החוזרת ונשנית אל רמה שממנה הם שבים ונופלים, רצף של שקעים ופסגות.”

“כאשר שני בני אדם חיים יחד שנים רבות, קורה בדרך כלל שלכל אחד מהם יש גוני קול והבעות פנים שכמעט ואי אפשר לשאתם בעיני האחר. עבד על כך. הבא במלואו לתודעתו של מטופלך את אותו הרמת גבות מסוימת של אמו, שלמד לא לאהוב בחדר הילדים, ותן לו לחשוב עד כמה הוא מתעב אותה. גרום לו להניח שהיא יודעת עד כמה הדבר מעצבן ועושה זאת כדי לעצבן — אם אתה יודע את מלאכתך, הוא לא ישים לב לסבירות הזעומה של ההנחה. וכמובן, לעולם אל תיתן לו לחשוד שגם לו יש גוני קול ומבטים שמרגיזים אותה באותו אופן. מאחר שאינו יכול לראות או לשמוע את עצמו, קל לסדר זאת.”

“כל מאמצו, אפוא, יהיו להסיט כליל את דעתו של האדם מן השאלה בדבר ערכו שלו. הוא יעדיף שהאדם יחשוב את עצמו לאדריכל גדול או למשורר גדול ואחר כך ישכח זאת, על פני שיבזבז זמן ומאמץ רבים בניסיון לחשוב את עצמו לרע כזה. מאמציך להחדיר בחולה או גאווה שווא או ענווה שקרית ייתקלו אפוא מצד האויב בתזכורת הברורה שאדם בדרך כלל אינו נדרש כלל לחוות דעה על כישוריו שלו, שכן הוא יכול בהחלט להמשיך לשפרם כמיטב יכולתו בלי להחליט מהו בדיוק מקומו במקדש התהילה... האויב ינסה גם להפוך לממשית במוחו של החולה... את הדוקטרינה שלא הם בראו את עצמם, שכישוריהם ניתנו להם, ושהם יכולים באותה מידה להתגאות בצבע שערם... אפילו על חטאיו אין האויב רוצה שיחשוב יותר מדי: משהתחרט עליהם, ככל שהאדם מפנה את תשומת לבו החוצה מוקדם יותר, כן האויב מרוצה יותר”

“אסלן: אתה מטיל ספק בערכך. אל תברח ממי שאתה.”

“הלב לעולם אינו תופס את מקומו של הראש: אך הוא יכול, והוא צריך, לציית לו.”

“כשם שוונוס שבתוך ארוס אינה מכוונת באמת אל העונג, כך ארוס אינו מכוון אל האושר. אנו עשויים לחשוב שכן, אך כאשר מעמידים אותו במבחן מתברר אחרת... שכן זהו ממש סימנו של ארוס: כאשר הוא בנו, אנו מעדיפים לחלוק אומללות עם האהוב מאשר להיות מאושרים בכל תנאי אחר.”

“נראה שאדוננו מוצא את תשוקותינו לא חזקות מדי, אלא חלשות מדי. אנו יצורים חסרי לב שלם, משתעשעים בשתייה ובמין ובשאפתנות כאשר שמחה אינסופית מוצעת לנו, כמו ילד בור שרוצה להמשיך להכין עוגות בוץ בשכונת עוני משום שאינו מסוגל לדמיין מה פירוש ההצעה לחופשה ליד הים. אנו נוחים לרצות הרבה יותר מדי.”

“כל נוצרי יסכים שמצבו הרוחני של אדם הוא בדיוק ביחס ישר לאהבתו לאלוהים”

“לבד בין בני לוויה שאינם אוהדים, אני מחזיק בדעות ובאמות מידה מסוימות בביישנות, חצי מתבייש להצהיר עליהן וחצי מסופק אם בסופו של דבר הן אכן יכולות להיות נכונות. החזירו אותי אל בין ידידיי, ותוך חצי שעה — בתוך עשר דקות — אותן דעות ואמות מידה עצמן נעשות שוב שאין לערער עליהן. דעתו של המעגל הקטן הזה, כל עוד אני בתוכו, גוברת על דעתם של אלף זרים: ככל שהידידות מתחזקת, כך יהיה הדבר גם כשהידידים שלי רחוקים. שכן כולנו מבקשים להישפט בידי שווים לנו, בידי האנשים "אחרי לבבנו." רק הם באמת מכירים את רוחנו ורק הם שופטים אותה לפי אמות מידה שאנו מכירים בהן במלואן. שבחם הוא השבח שאנו באמת נכספים לו, וגערתם היא הגערה שאנו באמת חוששים מפניה.”

“גם בתחביבים שלך, לא היה תמיד איזה משיכה סודית שהאחרים פשוט לא מבינים – משהו שלא אפשר לתייג, אבל תמיד על סף לפרוץ, ריח העץ החתוך במוסך או הקליק-קליק של המים על צד הסירה? כל החברויות שמימיות נולדות ברגע שבו סוף סוף פוגשים מישהו שיש לו רמז (אם גם חלש ולא בטוח) למה שאתה תמיד חיפשת, מה שאתה רצית מאז הלידה, ובין כל הרצונות האחרים, ברגעי השקט הקצרים שבין התשוקות הרועשות, הלילה והיום, שנה אחרי שנה, מילדות עד זקנה, אתה מחכה, מקשיב, מחפש? אף פעם לא היה לך את זה. כל מה שתפסו עמוק את נשמתך היו רק רמזים – נצנוצים מפתים, הבטחות שלא התממשו, הדהודים שנעלמו ברגע שנשמעו. אבל אם זה באמת יתבהר – אם יגיע הדהוד שלא נעלם אלא מתרחב לצליל עצמו – תזהה אותו. בלי שום ספק תאמר: "הנה סוף סוף מה שנולדתי בשבילו". אנחנו לא יכולים לספר אחד לשני על זה. זה החתימה הסודית של כל נשמה, הרצון הבלתי ניתן לתקשורת ולסיפוק, הדברים שרצינו לפני שפגשנו את האישה, לפני שעשינו חברים או בחרנו עבודה, ושעדיין נרצה על מיטת המוות, כשהמוח כבר לא יודע מה זה אישה, חבר או עבודה. כל עוד אנחנו כאן, זה קיים. אם נאבד את זה, נאבד את הכול.”

“זהו הבל גמור למנות את הכאב בין תגליות המדע. הנח ספר זה והרהר חמש דקות בעובדה שכל הדתות הגדולות הוטפו לראשונה, ונוהגו זמן רב, בעולם בלי כלורופורם.”

“למרות ששכחתי את הסיבה, יש תחושה מעורפלת של משהו לא נכון, של חוסר תקינות בכל דבר. כמו בחלומות שבהם לא קורה דבר נורא – שום דבר שלא היה נשמע מרשים אפילו אם היית מספר אותו בארוחת בוקר – אבל האווירה, הטעם, הכול מרגישים מתים. כך גם כאן.”

“מעשה זה [הבריאה], כפי שהוא עבור אלוהים, חייב להישאר תמיד בלתי נתפס לחלוטין לאדם. שכן אנו—אפילו משוררינו ומוזיקאינו וממציאינו—לעולם, במובן המוחלט, איננו יוצרים. אנו רק בונים. תמיד יש לנו חומרים לבנות מהם. כל מה שאנו יכולים לדעת על מעשה הבריאה חייב להיגזר ממה שאנו יכולים להסיק על היחס של הברואים אל בוראם”

“תגובתו של תלמיד חכם לקריאתו מתבטאת באופן הטבעי ביותר באמצעות פרודיה או חיקוי”

“אנו חיים, למעשה, בעולם מורעב לבדידות, לשתיקה ולפרטיות; ולכן מורעב למדיטציה ולידידות אמיתית.”

“רוחות הדמיון, המוזיקה והשירה הבלתי‑חישוביות, פני הילדה, שירת הציפור או מראה האופק, תמיד מנפחות את המבנה המלא של הרוע.”