קלינטון סקוט לואיס

“מוטב להפוך זאת ולנסח את הדברים אחרת. ייתכן שחלק מאיתנו, הנראים כאנשים נחמדים למדי, עשו בפועל שימוש כה מועט במורשת טובה ובחינוך טוב, עד שאנו גרועים באמת מאלה שאנו רואים בהם שדים. האם אנו יכולים להיות בטוחים לגמרי כיצד היינו נוהגים אילו הוטל עלינו המטען הפסיכולוגי, ואחר כך גם החינוך הרע, ואחר כך גם הכוח, נאמר, של הימלר? משום כך נאמר לנוצרים שלא לשפוט. אנו רואים רק את התוצאות שמעשיו של אדם מחוללים מן החומר הגולמי שלו. אבל אלוהים אינו שופט אותו על החומר הגולמי כלל, אלא על מה שעשה בו. רוב המבנה הפסיכולוגי של האדם נובע כנראה מגופו: כאשר גופו ימות, כל זה ינשור ממנו, והאדם המרכזי האמיתי, הדבר שבחר, שעשה מן החומר הזה את הטוב ביותר או הגרוע ביותר, יעמוד עירום. כל מיני דברים נחמדים שחשבנו שהם שלנו, אך שבאמת נבעו מעיכול טוב, ינשרו מאיתנו; כל מיני דברים מכוערים שנבעו מקומפלקסים או מבריאות לקויה ינשרו מאחרים. אז, לראשונה, נראה כל אחד כפי שהיה באמת. יהיו הפתעות.”

“להישען על אלוהים צריך להתחיל מחדש בכל יום כאילו עדיין לא נעשה דבר”

“אתה מכיר אותי טוב יותר ממה שאתה חושב, אתה יודע, ועוד תכיר אותי טוב יותר.”

“גם אם שני האוהבים הם אנשים בוגרים ומנוסים שיודעים שלבבות שבורים נרפאים בסוף ויכולים לחזות זאת בבירור, אם הם יחליטו לעבור את הכאב של הפרידה, סביר מאוד שהם יהיו מאושרים יותר בעשר השנים הבאות מאשר מה שהנישואין יוכלו להציע להם – ובכל זאת, הם לא היו נפרדים.”

“לכל תלמיד אחד שצריך להישמר מפני עודף חלש של רגישות יש שלושה שצריך להעירם מן התרדמה של גסות קרה. משימתו של המחנך המודרני אינה לכרות ג'ונגלים אלא להשקות מדבריות.”

“אם אנחנו באמת רוצים ללמוד איך לסלוח, אולי מוטב שנתחיל במשהו קל יותר מהגסטפו.”

“כל מה שאנו מכנים היסטוריה אנושית—כסף, עוני, שאפתנות, מלחמה, זנות, מעמדות, אימפריות, עבדות—הוא הסיפור הארוך והנורא של האדם המנסה למצוא משהו מלבד אלוהים שיעשה אותו מאושר.”

“אני חושב שאם אלוהים סולח לנו, עלינו לסלוח לעצמנו. אחרת, זה כמעט כאילו אנו מציבים את עצמנו כבית דין עליון ממנו.”

“אני קורא לזה ענווה אלוהית, משום שזו מין עליבות להוריד את דגלינו לפני אלוהים כשהספינה שוקעת תחתינו; עליבות לבוא אליו כמפלט אחרון, להעלות לו את ״שלנו״ כשכבר אין טעם לשמור עליו. אילו היה אלוהים גאה, ספק אם היה רוצה אותנו בתנאים כאלה: אך הוא אינו גאה, הוא שפל רוח כדי לכבוש, הוא יקבל אותנו גם אם הראינו שאנו מעדיפים כל דבר אחר עליו, ובאים אליו מפני שעתה אין ״דבר טוב יותר״ להשיג. אותה ענווה מתגלה בכל אותן פניות אלוהיות אל פחדינו, המטרידות קוראים נעלים של הכתובים. אין זה מחמיא במיוחד לאלוהים שנבחר בו כחלופה לגיהינום: ואף על פי כן גם זאת הוא מקבל. אשלייתו של היצור בדבר הסתפקות עצמית חייבת, למען היצור, להישבר; ובאמצעות צרה או פחד מצרה עלי אדמות, באמצעות פחד גס מלהבות נצחיות, אלוהים מנפץ אותה ״בלי לשים לב לירידת כבודו״. מי שהיו רוצים שאלוהי הכתובים יהיה מוסרי יותר במובן הטהור, אינם יודעים מה הם מבקשים.”

“טריטוריה כבושה בידי האויב—זה מה שהעולם הזה הוא. הנצרות היא הסיפור על איך המלך החוקי נחת, אפשר לומר נחת בתחפושת, והוא קורא לנו לקחת חלק במערכה גדולה של חבלה.”

“אהבה עשויה לסלוח על כל המגרעות ולאהוב חרף כולן: אך אהבה אינה יכולה לחדול מלרצות את סילוקן.”

“זהו כלל טוב שלאחר קריאת ספר חדש, לעולם לא להרשות לעצמך ספר חדש נוסף עד שתקרא ספר ישן אחד ביניהם.”

“הנאה מגיעה לבשלותה רק כשהיא נזכרת.”

“אני חושב שאני מתחיל להבין מדוע האבל מרגיש כמו מתח. הוא נובע מן התסכול של כל כך הרבה דחפים שהפכו להרגל. מחשבה אחר מחשבה, רגש אחר רגש, מעשה אחר מעשה, היה H. יעדם. עכשיו היעד שלהם איננו עוד. אני ממשיך מתוך הרגל להתאים חץ לקשת ואז אני נזכר ונאלץ להניח את הקשת. כל כך הרבה דרכים מובילות אל H. אני יוצא באחת מהן. אבל עכשיו יש עליה עמדת גבול שאין לעבור אותה. כל כך הרבה דרכים היו פעם, ועכשיו כל כך הרבה דרכי ללא מוצא.”

“האביר הוא אדם של דם וברזל, אדם המכיר את מראה הפנים המרוסקות ואת הגדמים המשוננים של איברים שנגדעו; הוא גם אורח צנוע, כמעט כבתולה, באולם, אדם עדין, צנוע, שאינו בולט. הוא אינו פשרה או אמצע שמח בין אכזריות לענווה; הוא עז עד הקצה ועניו עד הקצה. האיש המשלב את שני האפיונים הללו – האביר – אינו יצירה של הטבע אלא של האמנות; של אותה אמנות שהחומר שלה הוא בני אדם, ולא בד או שיש.”

“מעולם לא ממש יצרתי ספר. זה יותר כמו לקחת דיקטציה. ניתנו לי דברים לומר.”

“אם נרשה לעצמנו, תמיד נחכה שיסתיים איזה הסחת דעת או אחרת לפני שנוכל באמת להתיישב לעבודה שלנו. האנשים היחידים שמשיגים הרבה הם אלה שרוצים ידע כל כך עד שהם מחפשים אותו בעוד התנאים עדיין אינם נוחים. תנאים נוחים לעולם אינם באים.”

“העולם עשוי להיעצר בתוך עשר דקות; בינתיים, עלינו להמשיך לעשות את חובתנו. הדבר החשוב הוא להימצא בעמדתנו כילדי אלוהים, לחיות כל יום כאילו היה יומנו האחרון, אך לתכנן כאילו עולמנו עשוי להימשך מאה שנה.”

“הטבע הוא רק הדימוי, הסמל; אך זהו הסמל שהכתובים מזמינים אותי להשתמש בו. אנו נקראים לעבור דרכו של הטבע, מעבר לו, אל תוך אותה הוד אשר הוא משקף לפרקים.”

“הייתי מעדיף להיות מה שאלוהים בחר לעשות ממני מאשר היצור המפואר ביותר שיכולתי להעלות בדעתי; כי להיות נולד במחשבתו של אלוהים, ואחר כך להיעשות בידי אלוהים, הוא הדבר היקר, הנשגב והיקר מכול שבכל המחשבה. זוהי תפילה של הסתפקות”