צ'וי בל ק'

“אני נתקלת ביותר מדי חומר על "איך לגרום לגבר לרצות אותך", "איך לגרום לגבר להתחייב", "איך לגרום לגבר סוף סוף להציע", "איך לגרום לגבר לקחת אותך ברצינות", "איך להיכנס לרגשות של גבר". ואני צוחקת. אחיותיי היקרות, די! אל תעסקו בדברים כאלה! במקום זאת, התאהבו בעצמכן!”

“ישנם סוגים של אנשים שרוצים שיהיה להם מנוף על חייהם של אנשים אחרים. בלי שום סיבה אחרת מלבד זה שהם חשים צורך שיהיה להם מנוף. אני רואה בכך סוג מסוים של מחלת נפש. אפשר לטעון שהם אינם מאחלים לך כל רע, אולם הרצון פשוט שיהיה לך מנוף על אדם אחר — בין אם זה מנטלי, רגשי או פיזי — הוא, לדעתי, מחלת נפש. אני יכולה לומר בכנות עכשיו שאין לי, במאה אחוז, שום כוונות מניפולטיביות להשיג מנוף על כל אדם אחר שאני מכירה.”

“כשהייתי קטנה ורצתי במסלול הריצה בבית הספר, תמיד עצרתי וחיכיתי לכל שאר הילדים כדי שנוכל לרוץ יחד, למרות שידעתי (וגם כל השאר ידעו) שאני יכולה לרוץ הרבה יותר מהר מכולם! העמדתי פנים שאני קוראת לאט כדי שאוכל "לחכות" לכל השאר שלא יכלו לקרוא מהר כמוני! כשחברותיי היו נמוכות העמדתי פנים שגם אני נמוכה, ואם חברה שלי הייתה עצובה העמדתי פנים שגם אני אומללה. אני יכולה להמשיך עוד ועוד על כל הדרכים שבהן הגבתי את עצמי, כל חיי, על ידי "המתנה" לאנשים. והדבר היחיד שקיבלתי בתמורה הוא שאנשים חושבים שהם מהירים ממני, שאנשים חושבים שהם יכולים לגרום לי להרגיש רע עם עצמי רק כי נתתי להם, ושאנשים חושבים שאני חייבת לעשות כל מה שהם אומרים שאני צריכה לעשות. אמא שלי נהגה ללמד אותי ש"סינדרלה היא דוגמה מושלמת לחיקוי", אבל למדתי שסינדרלה יכולה ללכת להזדיין, אני לא מחכה יותר לאף אחד! אני הולכת לרוץ הכי מהר שאני יכולה, לעוף הכי גבוה שאני יכולה, אני הולכת להמריא, ואם תרצו אתם יכולים לבוא איתי! אבל אני לא מחכה לכם יותר.”

“הבושה והמפלה של חברה חומרנית מודרנית הן חוסר יכולתה להוקיר, לדאוג ל, להעריץ, לאהוב, לחבב, להעריך, להוקיר יראה, לכבד, לתמוך, לרומם, להגן, לחסום, להגן, לשמור ולהוקיר ולאהוב את ילדיה. אני משבחת את כל התרבויות בעולם הזה, שבאופן טבעי נושאות ומבטאות בפועל את האינסטינקטים הללו. אם אומה או אם אוכלוסייה של אנשים נכשלת בהכרה בערך המופלא ובייחוד של חיי ילדיה, והיא פגומה עד כדי כך שאיבדה את היכולת לבטא ולפעול על פי אינסטינקטים אלה, אז אין דבר שיכול להציל את אותה אומה או את אותם אנשים. שגשוגו של עם אינו נמדד בבנקים, בשווקים הפיננסיים, בכלכלה, ומותה של האנושיות שלו ניכר לא דרך אובדן החיים אלא דרך אובדן האהבה לילדיו.”

“עלינו להחליט לחיות את חיינו ולבנות את חיינו באופן כזה, שאם כל שמץ של תהילה יתפוגג מחר, והאנשים היחידים שעדיין יזכרו את שמותינו יהיו אותם מעטים סביבנו שאוהבים אותנו באמת בלבם — עדיין נוכל להמשיך לחיות את החיים באותה מידה של אושר, או אפילו באושר גדול יותר, מכפי שהיה לנו קודם. אתה מבין, עלינו להחליט לחיות את חיינו באופן כזה, שהערך והחשיבות של הכול יבואו מאותם דברים שהם חלק מנשמתנו. אתה ממלא את נשמתך במה שהוא חלק ממנה, באנשים שעשו אותך לחלק מלבם, ובדברים שמעוררים בך יראה. ואז, אם כל העולם כולו ייעלם לנגד עיניך, ורק לא חלק כלשהו מנשמתך, אז הכול בסדר! אתה עדיין מאושר. אתה יכול להתעורר לבוקר חדש בעולם שאינו מכיר אותך, ולשמור על כל שמץ של ערך שהיה לך קודם! ואולי אפילו יותר.”

“אנשים רבים אינם יראים מגיהינום אחרי החיים האלה, וזה משום שהגיהינום נמצא על האדמה הזאת, בחיים האלה. בחיים האלה יש צורות רבות של גיהינום שאנשים עוברים דרכן, לפעמים ליום אחד, לפעמים לשנים, לפעמים זה לא נגמר. הסוג של הגיהינום שלא שורף את העור שלך; אלא שורף את נשמתך. הסוג של הגיהינום שאנשים אינם יכולים לראות; אבל הלהבות מלקקות את רוחך. גם גן עדן הוא מקום על פני האדמה! זה המקום שבו אתה מרגיש חופש, שבו אינך מפחד. אין עוד כבלים. ואתה שומע את נשמתך צוחקת.”

“זה כמו שאני נמצא בתוך ספירה אתרית שאין בה לוגיקה, אין היגיון, אין רגילות, אין הסברים, אין ריאליות, אין השוואות, שום דבר רגיל, ואין נורמליות. אם אתה רוצה להבין אותי, אתה צריך להיכנס לעולמי ולהשאיר את כל הדברים האלו מאחור. אני לא טיפוסי. אני לא רגיל. ואני לא נורמלי. ולא אהיה אף פעם. אז אין לי טעם לקום בבוקר ולרצות להיות כך.”

“אל תנסה לשנות את העולם; פשוט שנה את עצמך. למה? כי כל העולם הוא רק יחסי לעיניים שמביטות בו. העולם שלך למעשה קיים רק כל עוד אתה קיים, ועם מותך, כולל גם את מותו של עולמך. לכן, אם אין שלום בלבך; לא תמצא שלום בעולם הזה, אם אין אושר בחייך; לא תמצא אושר בשום מקום סביבך, אם אין אהבה בלבך; לא תמצא אהבה בשום מקום, ואם אינך עף בחופשיות בתוך נשמתך שלך כמו ציפור בעלת כנפיים מושלמות; אז לעולם לא תהיה לך חירות, בלי קשר אם אתה על פסגת הר מנותקת מכל זיקה לכל האנושות! אפילו פסגת ההר אינה יכולה לתת לך חירות אם היא אינה כבר עפה שם בתוך נשמתך שלך! לכן אני אומרת, שנה את עצמך. לא את העולם.”

“אם יש לך סוס, פגסוס, קילין או חד‑קרן, תשב עליו! תלטף את הפרווה, לחוש באוזן, תתמזג איתו! ולא תצטער אם לאחרים אין כזה.”

“זה כאשר אתה מאבד את עצמך מן העין, שאתה מאבד את דרכך. כדי לשמור את האמת שלך לנגד עיניך עליך לשמור את עצמך לנגד עיניך, והעולם בעיניך צריך להיות מראה שישקף לך את דמותך; העולם צריך להיות מראה שעליה אתה משתקף.”

“אני אדם שבור. ואני יודעת בדיוק איפה הסדקים שלי וכמה עמוק הם חודרים. אני לא מעמידה פנים שאינני אדם שבור, ושם טמון ההבדל הגדול. כי האמת היא שכולנו שבורים במקומות מסוימים, אבל אלה שיודעים בדיוק איפה ואיך הם שבורים, הם גם אלה שיודעים בדיוק איפה ואיך הם שלמים! ואולי איננו שלמים בכל המקומות ובכל הדרכים, אבל את כל שלמותנו שכן יש לנו אנחנו לוקחים, ומפיקים ממנה את המיטב. ואנחנו משתדלים מאוד לעבוד על החלקים השבורים, ואנחנו מבקשים עזרה כשאנחנו זקוקים לה.”

“הצורך היסודי והבסיסי ביותר במאגיה הוא פיתוח הרצון. המאגוס אומר: אני רוצה, ולא השמיים ולא הגיהינום יכולים לעצור אותי. דווקא בעיצוב הזה ובצמיחה הזאת, ביצירה הזאת של הרצון, השמיים והגיהינום לומדים ללכת בעקבות רצונו של המאגוס. אדם שרוצה לפתח את הנשמה לעולם לא צריך לומר, אולי, או אם אראה סימן, משום שהאדון יוצר את הסימנים שלו עצמו. אם אתה צריך שכוכב יסתדר מול עץ כי בעיניך זה יהיה סימן, אז אתה גורם לכוכב להסתדר עם העץ, אם לא בעולם הזה, אז בעולמות האחרים ובממדים האחרים. אין שם אם ואין שם אולי; יש רק אני רוצה. זהו הבסיס של המאגיה, ורוב האנשים לעולם אינם עוברים אותו, משום שלא כולם יכולים.”

“היה לה קעקוע של פרח על פרק כף ידה; "מה זה אומר?" הוא שאל אותה. "ממש כלום," היא אמרה, "זה פשוט פרח.”

“אני חושבת שלרוב, אנשים נדיבים כלפי מי שהם מרחמים עליו; אבל מוצאים פגם רק במי שהם רואים כטובים מהם. יש סוג מזויף של טוב לב; וזהו הטוב לב שהוא טוב רק כלפי אנשים אחרים שגורמים לנותנים להרגיש טוב יותר עם עצמם. האם היית טוב למישהו שאתה חושב שהוא הרבה יותר טוב ממך? או שיש לו הרבה יותר ממה שיש לך? או שהטוב לב שלך שמור רק למי שגורם לך להרגיש כמו אל כי אתה נותן לו? לעתים קרובות מדי, יש אנשים זוהרים ויפים, שסובלים כל כך בעולם הזה, מפני שיהיו רבים כל כך אחרים שיהיו מוכנים לכבות את להבותיהם! טוב לבו של אדם אינו נמדד בחמלה או ברחמים; אלא, טוב לב נמדד באמפתיה. אמפתיה חוצה את כל הדברים הגשמיים שאתה רואה בשתי עיניך. קל להיות טוב כלפי מי שאתה מרחם עליו; הרבה יותר קשה להיות טוב כלפי מי שאתה מקנא בו!”

“תהליך ההארה וההתפתחות לעולם אינו יכול להתרחש בלי ההכרה בחסרונות. אנשים, כשהם חושבים שהם הטובים ביותר ושאי אפשר להשתפר עוד, נעלבים בקלות כשאחרים רואים מקום לשיפור. אבל דווקא כשאתה חושב שאתה כבר הטוב ביותר, אתה מציב לעצמך תקרה ממש מעל לראשך, תקרה עשויה בטון, שמונעת ממך להיות טוב יותר! היו שמחים כשאתם רואים תחום לשיפור! היו שמחים שמישהו הצביע לכם עליו, היו שמחים שעדיין יש מעליכם מרחב שאליו תוכלו לשאוף; ולא רק תקרת סיפוק ואידאולוגיה אטומה לחדירה.”

“אנשים צריכים לסלוח. אנחנו לא חייבים לאהוב אותם, אנחנו לא חייבים להיות חברים שלהם, אנחנו לא חייבים לשלוח להם לבבות בהודעות טקסט, אבל אנחנו חייבים לסלוח להם, להתעלם, לשכוח. כי אם לא, אנחנו קושרים אבנים לרגלינו, יותר מדי מכדי שהכנפיים שלנו יוכלו לשאת!”

“גבר אינטליגנטי רוצה בסופו של דבר לבלות את חייו עם אישה שאיתה הוא יודע שהוא חולק אנרגיות משלימות. הוא רוצה להרגיש כאילו הוא והאישה שלו יציבים, כי שום דבר לא יכול לערער אותם, משום שזרימת הקשר ביניהם כל כך יציבה ומבוססת, ששום דבר לא יכול לבוא ביניהם — לא היגיון, לא לוגיקה, לא שקרים, לא חוסר ביטחון, לא ספקות ולא פחדים. גברים לא מדברים על זה, אבל זה מה שגברים אינטליגנטים כמהים לו באופן אינטואיטיבי, והם לא רוצים פחות מזה. הם רוצים משהו יציב. הם לא רוצים להיות עם נשים שרוצות להיות עם בחורים שלא מכבדים אותן או שמנסים לגרום להן לקנא כל הזמן; הם לא רוצים להיות עם נשים שצריכות להרגיש כאילו יש משחק שמתנהל. לכן, בניגוד לדעה הרווחת, גברים כן רוצים משהו אמיתי, אפילו אמיתי יותר ממה שנשים רבות חולמות עליו! וזה לא עניין של אנשים אחרים ושל מה שהם חושבים שהוא אמיתי; זה עניין של רק הוא והיא ושל מה שהם יודעים שהוא אמיתי. אבל אי אפשר לזייף ולגרום לגבר להאמין שזה סוג הקשר שיש לך איתו, כי אי אפשר לזייף אנרגיות! בסופו של יום, אם את האישה הזאת, אז את האישה הזאת והוא הגבר הזה בשבילך. הקשר שלכם דרך האנרגיות פשוט יזרום דרך הכול — קירות, מרחק, זמן, פחדים — תהיו יציבים.”

“אני לא מחפשת אהבה. אהבה מחפשת אותי. "למה?" "כי היא צריכה אותי. כי אני לא מפחדת ממנה.”

“הסיפורת נכתבת מן המציאות והמציאות נכתבת מן הסיפורת. אנו יכולים לכתוב סיפורת משום שיש מציאות, ואנו יכולים לכתוב מציאות משום שיש סיפורת; כל מה שאנו רואים כיום כמיתוס וכאגדה, אבותינו האמינו שהוא היסטוריה, וכל מה שבתולדותינו כולל מיתוסים ואגדות. לפני שנוצרה התודעה המודרנית המרהיבה של ימינו, תרבויותינו ותרבויות הציוויליזציה שלנו נרקמו ברחמים, ונולדו מן מה שאנו מזהים כיום כ"סיפורת, חוסר-מציאות, מיתוס, אגדה, פנטזיה, פולקלור, דמיון, בדיות וסיפורי מעשיות". ובתהילתנו הפתאומית והמודעת של כל "התקדמותנו" המודרנית, אנו איכשהו נכשלים מלשאול את עצמנו את השאלה "מי קבע שמיתוסים ואגדות הם חוסר-מציאות?" אבל אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת משום מי החליט שהוא מרהיב דיו כדי לעמוד ולומר לאבותינו "כולכם טיפשים, מאוכזבים ומדמיינים דברים", ואז מדוע כולנו החלטנו להאמין לאותו אדם? ישנן מציאויות רבות, לא רק אחת. יש אמת שחורגת הרבה מעבר למה שאומרים לנו כיום להאמין בו. ואנו מוצאים את האמת הזאת כאשר אנו אמיצים מספיק כדי להיפרד ממה שגורם לכל השאר להרגיש בנוח. המציאות שלך היא מה שאתה מאמין בו. ואף אחד לא צריך להיות מסוגל לומר לך להאמין אחרת.”

“אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען ילדינו הוא לאפשר להם לעשות דברים בעצמם, לאפשר להם להיות חזקים, לאפשר להם לחוות את החיים בתנאים שלהם, לאפשר להם לנסוע ברכבת התחתית... לתת להם להיות אנשים טובים יותר, לתת להם להאמין יותר בעצמם.”