טניס

“ידיהם הטיחו יחד את ידיות דלתות הספרייה, חזותיהם שברו יחד קלטות מסלול, נעלי הטניס שלהם היכו מסלולי פוני מקבילים על פני מדשאות, שיחים גזומים, עצים שוקקי סנאים, איש לא מפסיד, שניהם מנצחים, ובכך שמרו את ידידותם לזמנים אחרים של אובדן.”

“אני מעריצה את וילקי קולינס,” קראה טסה. “או—ארמדייל! והאישה בלבן… אתה צוחק עליי?” “לא עלייך,” אמר ויל, מחייך, “יותר בגללך. מעולם לא ראיתי מישהו מתלהב כל כך מספרים. היית חושב שהם יהלומים.” “ובכן, הם כאלה, לא? אין משהו שאתה אוהב ככה? ואל תגיד ‘ספאטים’ או ‘טניס דשא’ או משהו טיפשי.” “אלוהים אדירים,” אמר באימה מעושה, “כאילו היא כבר מכירה אותי.”

“כולם צריכים מאמן. לא משנה אם אתה שחקן כדורסל, שחקן טניס, מתעמל או שחקן ברידג'”

“הייתה זו המציאות הפשוטה: רוב שחקני הטניס המתחרים בזמני היו מיוחסים, מושחתים, זכאים לכבוד וצבעוניים. בנוסף, רבים מהם היו יפים, בריאים, חומים-שמש, ומשפחותיהם היו טובות – עם שיער גדול, שיניים לבנות ורגליים ארוכות. ואז היו שארינו.”

“אז הקול — שהציג את עצמו כנסיך העולם הזה, הישות היחידה שבאמת יודעת מה קורה על פני האדמה — החל להראות לו את האנשים שסביבו על החוף. האב הנפלא, שהיה עסוק באריזת הדברים ובעזרה לילדיו ללבוש כמה בגדים חמים, ושממש היה רוצה לנהל רומן עם מזכירתו, אבל פחד מתגובת אשתו. אשתו, שהייתה רוצה לעבוד ולזכות בעצמאות, אבל פחדה מתגובת בעלה. הילדים, שמתנהגים יפה כי פחדו שייענשו. הנערה, שקראה ספר לבדה מתחת לסוכך, כאילו לא אכפת לה, אבל בפנים פחדה לבלות את שארית חייה לבדה. הנער, שרץ סביב עם מחבט טניס, מפוחד מכך שייאלץ לעמוד בציפיות של הוריו. המלצר, שהגיש משקאות טרופיים ללקוחות העשירים, ופחד שיפוטר בכל רגע. הצעירה, שרצתה להיות רקדנית, אבל במקום זאת למדה משפטים, כי פחדה ממה שהשכנים יגידו. הזקן, שלא עישן ולא שתה ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב בזכות זה, כשבפועל היה זה פחד המוות שלחש באוזניו כמו הרוח. הזוג הנשוי, שרץ על פני החוף, מתיז בקצף הגלים, עם חיוך על פניהם אך עם פחד בלבם, שאמר להם שבקרוב יהיו זקנים, משעממים וחסרי תועלת. האיש השזוף, שיצא בהדרו בסירתו מול כולם ונופף וחייך, אבל פחד כי יכול לאבד את כל כספו מרגע לרגע. בעל המלון, שצפה בכל המראה האידילי ממשרדו, ניסה לשמור על כולם שמחים ועליזים, דחק ברואי החשבון שלו ליתר ערנות, ופחד כי ידע שלמרות כל יושרו פקידי הממשלה עדיין ימצאו טעויות בחשבונותיו אם ירצו בכך. היה פחד בכל אחד ואחד מן האנשים שעל החוף היפהפה הזה ובערב עוצר הנשימה הזה. פחד מלהיות לבד, פחד מן החושך הממלא את דמיונם בשדים, פחד לעשות דבר שאינו מופיע במדריכי ההתנהגות הטובה, פחד מכך שאלוהים יעניש כל טעות, פחד לנסות ולהיכשל, פחד להצליח ולהיאלץ לחיות עם קנאתם של אנשים אחרים, פחד לאהוב ולהידחות, פחד לבקש העלאה בשכר, לקבל הזמנה, ללכת למקום חדש, לא לדעת לדבר שפה זרה, לא ליצור את הרושם הנכון, להזדקן, למות, שיצביעו עליך בגלל פגמיך, שלא יצביעו עליך בגלל מעלותיך, שלא ישימו לב אליך לא בגלל פגמיך ולא בגלל מעלותיך.”

“נשלתי מהמחלקה המוקררת אל הפלטפורמה, ורווחת הנשימה השכונית עטפה אותי. ריחה של מיזגי גינה, מכוניות משפחתיות, רשתות טניס, כלבים וטף.”

“אני מדבר. ג'ים רץ. אני מטה אבנים, ג'ים חוטף את הג'אנק הקר מתחת לאבנים ו—בזז! אני מטפס על גבעות. ג'ים צועק מראשי מגדלי כנסיות. לי יש חשבון בנק. לג'ים יש את השיער על הראש, את הצעקה בפה, את החולצה על הגב ואת נעלי הטניס על הרגליים. איך זה שאני חושב שהוא עשיר יותר?”

“האמריקאי הממוצע של היום נוטה יותר למרוד נגד נעל טניס שאינה מגיעה בצבע הנכון מאשר נגד השחיקה האיטית של חירותנו הדמוקרטית.”

“אני לובשת נעלי טניס עם אבני רהיטים קטנות שמספיקות לי כשאני מתאמנת, אבל תמיד אני לובשת עקבים, גם בבית. אני כה קטנה, שאני לא מגיעה לקרני המטבח שלי.”

“על האדמה השחורה שבה פרחו הצמחים הקפואים, זחלו מאות חיפושיות שחורות ריחות. ורבים מהן קמו את זנבם אל האוויר. "הרי כל כך הרבה חיפושיות ריחות," אמרה האזל, תודה לחיפושיות על היותן שם. "הן מעניינות," אמר הדוק. "אבל למה זנבם בכיוון זה?" שאל הדוק. הוא עטף את גרבי הכותנה שלו, השמיט אותם לתוך הנעלי הגומי, והחזיר מהכיסו גרבי כותנה יבשים וזוג נעלי מוקסינים דקות. "לא יודע," אמר. "חקרתי אותן לאחרונה – הן חיות נפוצות מאוד, ומה שיותר נפוץ שיעשו הוא להרים את זנבם. ובכל הספרים לא מצאתי אף פעם הזכרה לכך שהן מרים את זנבם או למה." האזל הפך את אחת החיפושיות על גבה עם אצבעו של נעל הטניס הרטובה שלו, והחיפושית השחורה המבריקה נלחמה במכה קשה עם רגליים נדנדות”

“ספורט קבוצתי זה לא הקטע שלי. לי קל יותר ללמוד משהו אם אני יכול לעשות אותו בקצב שלי. וגם לא צריך בן זוג כדי לצאת לריצה, לא צריך מקום מסוים, כמו בטניס, רק זוג נעלי ספורט.”

“לאתגר את האמת זה כמו לשחק טניס מול הקיר! התבוסה היא בלתי נמנעת!”

“אני מעולם לא היה אוהב מדע בדיוני. לדעתי, הסיפור הבדיוני חייב לחקור את האפשרויות הקומבינטוריאליות של בני אדם שמתעמתים תחת הגבלות הנובעות מביולוגיה שלנו ומתולדותינו. כשכותב חופשי להעיף את הגבלות אלה, זה כטניס ללא רשת.”

“עלי להודות בכך בענווה, מון שר קמפאטריוט, תמיד הייתי גדוש יהירות. אני, אני, אני הוא הפזמון של כל חיי, שאפשר היה לשמוע בכל מה שאמרתי. מעולם לא יכולתי לדבר בלי להתפאר, במיוחד כשעשיתי זאת באותה דיסקרטיות מסחררת שהייתה המומחיות שלי. נכון בהחלט שתמיד חייתי חופשי ועוצמתי. פשוט חשתי משוחרר ביחס לכל האחרים מן הסיבה המצוינת שלא הכרתּי בשום שווים לי. תמיד ראיתי את עצמי חכם יותר מכולם, כפי שאמרתי לך, אבל גם רגיש יותר ומיומן יותר, קליעה למטרה, נהג שאין שני לו, מאהב טוב יותר. אפילו בתחומים שבהם היה לי קל לוודא את נחיתותי — כמו טניס, למשל, שבו הייתי רק שותף סביר — היה לי קשה שלא לחשוב שעם מעט זמן ותרגול אעבור את השחקנים הטובים ביותר. הודיתי רק בעליונות בי, וזה הסביר את רצוני הטוב ואת שלוותי. כשעסקתי באחרים, עשיתי זאת מתוך התנשאות טהורה, בחירות גמורה, וכל הקרדיט הלך אליי: ההערכה העצמית שלי הייתה עולה מדרגה.”