“עלי להודות בכך בענווה, מון שר קמפאטריוט, תמיד הייתי גדוש יהירות. אני, אני, אני הוא הפזמון של כל חיי, שאפשר היה לשמוע בכל מה שאמרתי. מעולם לא יכולתי לדבר בלי להתפאר, במיוחד כשעשיתי זאת באותה דיסקרטיות מסחררת שהייתה המומחיות שלי. נכון בהחלט שתמיד חייתי חופשי ועוצמתי. פשוט חשתי משוחרר ביחס לכל האחרים מן הסיבה המצוינת שלא הכרתי בשום שווים לי. תמיד ראיתי את עצמי חכם יותר מכולם, כפי שאמרתי לך, אבל גם רגיש יותר ומיומן יותר, קליעה למטרה, נהג שאין שני לו, מאהב טוב יותר. אפילו בתחומים שבהם היה לי קל לוודא את נחיתותי — כמו טניס, למשל, שבו הייתי רק שותף סביר — היה לי קשה שלא לחשוב שעם מעט זמן ותרגול אעבור את השחקנים הטובים ביותר. הודיתי רק בעליונות בי, וזה הסביר את רצוני הטוב ואת שלוותי. כשעסקתי באחרים, עשיתי זאת מתוך התנשאות טהורה, בחירות גמורה, וכל הקרדיט הלך אליי: ההערכה העצמית שלי הייתה עולה מדרגה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←