חיילים

“מותם של חיילי ארצות הברית כואב באותה מידה כמותם של אזרחים באפגניסטן, ואין מה שיכול לשפר את העולם שלנו יותר מחוץ לסחיטת נשק וציוד נוספים לארץ זו, אלא חינוך לאוכלוסייה הלא חינוכית. כי הנשק יכול להיפול בידי קבוצות מסוכנות שיכולות לקחת את חייהם של רבים מהעניים באפגניסטן ובכל מקום אחר.”

“״גברתי,״ הוא אמר, מושיט יד אל הדלת. הוא החזיק אותה פתוחה, יציב וזקוף כעמוד. הבטתי במדי האיש, בסיכות ובתגים שסימנו את דרגתו הצבאית ואת תפקידו. באותו רגע חשתי כוחות מנוגדים שוטפים עליי, מתנגשים בתוכי כמו חזית קרה וחזית חמה הנפגשות באוויר. תחילה הוכיתי בתחושת כבוד והכרת תודה בוערת. כמה זכות הייתה לי שאותו חייל פינה לי את הדרך, ושמר על נתיב פתוח שאוכל להתקדם בו ללא הפרעה. הסמליות שבמעשיו אכן הכתה בי בעוצמה יוצאת דופן. כמה דלתות וירטואליות היו נסגרות בפניי אלמלא חיילים נאמנים כמותו? כשעמדתי לצעוד קדימה, רגליי כמעט כשלו כאילו חשו שאינן ראויות. אני הייתי זה שצריך היה להחזיק את הדלת פתוחה עבור האדון הזה—נציגם של גיבורים גדולים, בני ההווה והעבר, שנלחמו והקריבו וממשיכים לעשות זאת כדי להשאיר דלתות פתוחות, נתיבים פנויים וברורים לכל האנושות. עברתי דרך הכניסה והודיתי לו. ״כן, גברתי,״ הוא אמר. כמה מוזר היה שאחוש גאווה כזו בעוד אני עוברת בדלת הפתוחה שלו.”

“אכן, חלק מהדמויות מדברות בצורה גסה. כך מדברים בני אדם בחיים האמיתיים, במיוחד חיילים ואנשי עבודה, וגם ילדינו הנשגבים ביותר יודעים זאת. ואנחנו יודעים גם שאותן מילים לא פוגעות בילדים הרבה, לא פגעו בנו כשנינו צעירים. הרע שפגע בנו היה מעשים רעים ושקר.”

“אישה כעוסה יכולה להיות מפחידה יותר מצבא של חיילים ממורמרים”

“האומה זקוקה לחיילים, הפוליטיקה זקוקה לאזרחים.”

“יום אחד, כשיצאתי אל ערימת העצים שלי, או ליתר דיוק אל ערימת הגזעים הכרותים שלי, הבחנתי בשתי נמלים גדולות, האחת אדומה, האחרת גדולה הרבה יותר, כמעט באורך חצי אינץ', ושחורה, כשהן נאבקות זו בזו בעוז. משהשיגו אחיזה זו בזו, לא הרפו עוד לעולם, אלא התגוששו והתפתלו והתגלגלו בלי הרף על השבבים. בהביטי הלאה הופתעתי לגלות שהשבבים מכוסים לוחמים כאלה, עד שלא היה זה דואלום, אלא בלום, מלחמה בין שני גזעי נמלים; האדומות תמיד מול השחורות, ולעיתים קרובות שתיים אדומות מול שחורה אחת. לגיונות המירמידונים הללו כיסו את כל הגבעות והעמקים בחצר העצים שלי, והקרקע כבר הייתה זרועה מתים וגוססים, אדומים ושחורים כאחד. זה היה הקרב היחיד שראיתי מימי, שדה הקרב היחיד שעליו דרכתי בעוד הקרב משתולל; מלחמת אחים; הרפובליקנים האדומים מזה והאימפריאליסטים השחורים מזה. מכל עבר היו נתונים בקרב עד מוות, אך בלי כל רעש שיכולתי לשמוע, וחיילים בני אדם מעולם לא לחמו בנחישות כזאת.”

“לכמה מחיילי אלה קיים מלחמה גדולה יותר מאחורי צל הנשק, בקרב משפחתם וחבריהם, מאשר מול הנשק המופנה אל אויבים זרים.”

“יש אנשים שיש להם רישיון לחטוא: חיילים, להרוג; פוליטיקאים, סופרים, כמרים, אנשי עסקים, גברים נשואים ונשים נשואות, לשקר; וזוגות נשואים, לקיים יחסי מין”

“זה מצחיק, לא? אתה לא רוצה לעצור את זה? הא? ...לא אכפת לי בכלל מהדעה שלך; מה שאני רוצה אני אעשה... אתה עכשיו חלק מהסיפור הזה, לצערי, רק מעצם זה שקראת את זה אתה הופך את עצמך לחלק מהסיפור הזה, תאהב את זה או לא, ככה זה עובד. פעם אחת הייתה ילדה אחת וילד אחד שנשארו בבית, אסור היה להם לצאת החוצה, הכול היה נעול; זה לא היה יום אחד, יומיים, זה היה עשר שנים שלמות. המשפחה שלהם תמיד הייתה בחוץ, מתקשרת עם האנשים האחרים, ואתה אפילו לא היית קיים; הם הכירו אותך אבל לא רצו אותך... זה היה איפשהו בסוף מלחמת העולם השנייה, כש-50 חיילים פשוט נכנסו הביתה, אתה צרחת... שוב ושוב הם שאלו מה זה... אמא שלך אמרה שהיא תטפל בזה... ומה?? סטירה אחרי סטירה, בעיטה אחרי בעיטה, ואז האב מגיע ומשחק עם הסכין והוא להטט בה, וברגע אחד הוא הציב את הסכין עם הלהב כלפי חוץ מול העיניים שלך, הוא קשר את הידיים שלך, שם לך סרט דביק על הפה, ומה?? הוא הוציא לך את העין... עם הסכין ואכל אותה... ואז הוא התחיל מהר ומהר להכות עם הסכין בלי להסתכל, בכל מקום אקראי, ובמשחק הזה..... זה נגמר נורא?? הילד היה ראשון בלי עיניים, הילדה הייתה שנייה בלי רגליים, במשך שנים, ובכל זאת הלשון שלה נחתכה... למה?? הרוע צריך לדבר... הרוע הוא במקום הראשון. זה אף פעם לא נגמר, אין אפילו התחלה, זה בפנים!”

“פרנק לא הפיל אותך בכוונה, היא אמרה. הוא לא כזה. הוא פשוט קצת מגושם לפעמים. אופס, אמר ליאו, בקול הכי טוב שלו של פרנק ג'אנג. הפיל את ליאו לתוך חוליה של חיילי אויב. לעזאזל!”

“למשמרי ההסתערות היה תת־מקלע אחד לעשרה אנשים ואקדח אוטומטי לכל אחד; אצלנו בחזית היה בערך מקלע אחד לחמישים איש, ואשר לאקדחים ולאקדחים אוטומטיים, אפשר היה להשיגם רק שלא כחוק. למעשה, אף שלא שמתי לב לכך עד עכשיו, כך היה בכל מקום. משמרי האזרחים והקרבינרוס, שלא נועדו כלל לחזית, היו חמושים טוב יותר ולבושים הרבה יותר טוב מאיתנו. אני חושד שכך הוא בכל המלחמות — תמיד אותו ניגוד בין השוטרים המצוחצחים שבעורף לבין החיילים המרופטים שבקו.”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש'מסרו' את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וגם זה הציב קושי נוסף. רבים מן החיילים האמיצים והמתים כיום היו בכל זאת מגויסים. הקדושים המעונים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר 'אלוהי' שנראה, כפי שניסח זאת פעם אורוול, כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם גרמו להם) כדי להקים תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב אותה מטרה עומדת לנגד עיניהם. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה, המתמזגת באופן לא מחמיא עם נטייה מזוכיסטית להסתלקות עצמית. לא כולה”

“אלוהים אבינו, פטריוטיים צעירים שלנו, אלילי ליבנו, יוצאים לקרב - היה איתם! ברוח - גם אנחנו יוצאים מהשלווה המתוקה של בתינו האהובים כדי להכות באויב. אלוהים, עזור לנו לקרוע את החיילים שלהם לגזרים מדממים עם הפגזים שלנו; עזור לנו לכסות את השדות המחייכים שלהם בגופות החיוורות של המתים הפטריוטים שלהם; עזור לנו להטביע את רעש התותחים בצרחות הפצועים שלהם שמתפתלים מכאב; עזור לנו להחריב את בתיהם הצנועים בהוריקן של אש; עזור לנו לשבור את הלב של האלמנות התמימות שלהם ביגון שאין לו מרפא; עזור לנו להשליך אותם ללא קורת גג, עם ילדים קטנים שנודדים ללא חבר בשממה של ארצם החרבה, בבלויי סחבות, ברעב ובצמא, נתונים לחסדי להבות השמש בקיץ ורוחות הקרח בחורף, שבורי רוח, מותשים מהמאמץ, מתחננים בפניך למקלט הקבר ומסורבים - למעננו, אלו שסוגדים לך, ה', רסק את תקוותיהם, קלל את חייהם, הארך את מסעם המר, הכבד את צעדיהם, השקה את דרכם בדמעותיהם, כתים את השלג הלבן בדם רגליהם הפצועות! אנחנו מבקשים זאת, ברוח של אהבה, ממי שהוא מקור האהבה, והוא המקלט והידיד הנאמן תמיד של כל מי שסובל ומחפש את עזרתך בלב שפל ומתחרט. אמן.”

“לא העם ולא החיילים הרומאים הם שהעלו את [ישוע] על הצלב — היו אלה חטאיך וחטאיי שהפכו את מותו להתנדבותי הכרחית עבורו.”

“זה שיר נחמד, אמר סם הצעיר, וויימס נזכר שהוא שומע אותו בפעם הראשונה. זה שיר ישן של חיילים, אמר הוא. באמת, סרג'? אבל הוא על מלאכים. כן, חשב וויימס, ומדהים אילו חלקים אותם מלאכים גורמים לעלות כשמילות השיר מתקדמות. זה שיר של חיילים ממש: סנטימנטלי, עם קטעים מלוכלכים. אם אני זוכר נכון, נהגו לשיר אותו אחרי קרבות, אמר הוא. ראיתי זקנים בוכים כשהם שרים אותו, הוסיף. למה? זה נשמע עליז. הם נזכרו עם מי הם לא שרו אותו, חשב וויימס. תלמד. אני יודע שתלמד.”

“הגיע הזמן לזכור את החוכמה הישנה שחיילינו לעולם לא ישכחו: שאם אנחנו שחורים או חומים או לבנים, כולנו מדממים את אותו דם אדום של פטריוטים, כולנו נהנים מאותן חירויות מפוארות, וכולנו מצדיעים לאותו דגל אמריקאי גדול.”

“חיילים אינם שוטרים, וזה מאוד לא הוגן, אפילו כלפי אותם חיילים שיש להם הכשרה משטרתית כלשהי, להעמיס עליהם תפקידי משטרה. זה לא מה שהם הוכשרו לו, או צוידו לו.”

“הקשר בין לבוש למלחמה אינו קשה למצוא; בגדיך היפים ביותר הם אלה שאתה לובש כחיילים.”

“כל הקבוצות הגדולות שהקיפו את הצלב מייצגות, בכל דרך או אחרת, את האמת ההיסטורית הגדולה של התקופה: העולם לא יכול היה להציל את עצמו. האדם לא יכול היה עוד. רומא וירושלים ואתונה וכל השאר הולכים לרדת כמו ים שהפך לשרון איטי. מבחינה חיצונית, העולם העתיק עדיין היה בשיא כוחו; זהו תמיד הרגע שבו מתחילה החלשות הפנימית להתגלות. אך כדי להבין את החלשות הזו, עלינו לחזור על דברים שנאמרו פעמים רבות: זו לא הייתה החלשות של דבר חלש במקורו. זו הייתה, במובן המוחלט, כוח העולם שהפך לחלשות וכחוכמת העולם שהפכה לבלבול. בסיפור של יום הכיפורים הטוב, זהו הטוב ביותר בעולם שבא במצבו הגרוע ביותר. זהו מה שמגלה לנו את העולם במצבו הגרוע ביותר. לדוגמה, היו הכהנים של מונוטאיזם אמיתי והחיילים של אזרחות בינלאומית. רומא, האגדה, שנבנתה על טרויה הנופלת”

“ממשל ברק אובמה הגיב למשבר בהאיטי בתוך 24 שעות. הנה באים החיילים, הנה בא המזון, קדימה קדימה קדימה... ראש לימבו אמר למיליוני מאזיניו שאובמה עשה את זה רק כדי לזכות בחסדיהם של השחורים באמריקה. זה סוג האידיוטיות שאני צריך להתמודד איתה בארצי.”