“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש'מסרו' את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וגם זה הציב קושי נוסף. רבים מן החיילים האמיצים והמתים כיום היו בכל זאת מגויסים. הקדושים המעונים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר 'אלוהי' שנראה, כפי שניסח זאת פעם אורוול, כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם גרמו להם) כדי להקים תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב אותה מטרה עומדת לנגד עיניהם. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה, המתמזגת באופן לא מחמיא עם נטייה מזוכיסטית להסתלקות עצמית. לא כולה”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←