חיילים

“היותי נולדת אישה היא טרגדיה אכזרית בי. עוד לפני שנקנקתי, הוגדרתי כעוברת לעולם של שדיים ובריחיים ולא של זקן ושק. כל תחום פעולה, מחשבה ורגש שלי הוגבל מראש על ידי הנשמה האינסופית של הנשיותי. כן, רצוני העז להתחבר לקבוצות של עובדי כביש, ימאים וחיילים, לאנשי הבר, להיות חלק מהסצנה, אנונימית, שומעת, מסכמת – הכל נהרס על ידי העובדה שאני ילדה, אישה תמיד בסכנת תקיפה. ענייני העז באנשים ובחייהם לעיתים מתפרשים כרצון לסדום אותם או כהזמנה ליחסים. אך, אלוהים, אני רוצה לדבר עם כל אחד שאני יכולה, עמוק ככל האפשר. אני רוצה לשכב בשדה פתוח, לנסוע מערבה, ללכת בחופשיות בלילה...”

“היה הכרח שמיליוני גברים שבידיהם הייתה נתונה העוצמה האמיתית — החיילים שירו, או שהובילו אספקה ותותחים — יסכימו לבצע את רצונם של אותם יחידים חלשים...”

“היו לי שנים רבות לפני כן, כשהייתי כה טהור-לב עד שסברתי עדיין אפשרי שיהיה לנו להפוך לאמריקה האנושית והמתבוננת שבה חלמו כל כך רבים מבני דורי. חלמנו על אמריקה כזו בתקופת השפל הגדול, כשלא היו עבודה, ואז נלחמנו ומתנו למען החלום הזה במלחמת העולם השנייה, כשלא היה שלום. אך היום אני יודע שאין כל סיכוי בכלל שאמריקה תהפוך לאנושית ומסודרת. כי הכוח משחית אותנו, וכוח מוחלט משחית אותנו במלואו. בני אדם הם קופים שיכורים לשעבר בכוח. כשאומר שאנשי הנהגתנו הם קופים שיכורים לכוח, האם אני מסכן את מורל החיילים הלוחמים והנופלים במזרח התיכון? מורלם, כמו כל כך הרבה גופות חסרות חיים, כבר נשבר. הם מטופלים, בניגוד לכל מה שהיה לי, כמו צעצועים שקיבל ילד עשיר בחג המולד.”

“אזרחים נהנים מזמנם כי חיילים מקריבים את זמנם.”

“אני ראיתי אותם כל היום והם אותם אנשים כמו אנחנו. אני מאמין שאני יכול ללכת אל המיל ולהכות בדלת, ואני אקבל קבלה – רק שהם מקבלים הוראות לבדוק כל נוסעים ולדרוש מהם תעודות. רק ההוראות שוקעות בינינו. אלה אינם פשיסטים. אני קורא להם כך, אך הם אינם פשיסטים. הם אנשים עניים כמו אנחנו. הם לא אמורים להילחם נגדנו, ואני לא אוהב לחשוב על הריגות.”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש״נתנו״ את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וזה הציב קושי נוסף. חיילים אמיצים רבים, וכעת מתים, היו בכל זאת מגויסים בכפייה. מעשי השהידים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר ״אלוהי״ שנראה (כפי שאורוול ניסח זאת פעם) כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם הסבו אותם) כדי לכונן תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב יש להם אותה מטרה בראש. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה המתמזגת באופן לא מושך עם נטייה מזוכיסטית להתכחשות עצמית. לא בריא. חייך?”

“זה אותו הדבר בכל המלחמות; החיילים הם שנלחמים, העיתונאים הם שצועקים, ואף פטריוט אמיתי אינו מתקרב לעולם לתעלת קו החזית, אלא בביקור תעמולה קצרצר ביותר.”

“היו לנו חיילים שנפצעו כל כך קשה ונהרגו. אני רוצה שהמשפחות שלהם יקבלו משהו.”

“כל הפצצה היא טרור”

“אבא שלי קיבל עבודה במפעל בפילדלפיה, אז גדלתי בגרמנטאון בתוך סוג של מחנה צבאי. שם היו דירות למגורים זמניים. אחר כך הצליחו הוריים לחסוך כסף ולקנות בית קטן בדרום ניו ג'רזי, שנבנה על בוץ.”

“אם נעשיתי כה קהה עד כדי פתטיות, עד שאני רואה בחירות את זכותי ואת זכויות החירות כמגיעות לי, אני יכול לעמוד לצד קבריהם הדוממים של אלף חיילים שנפלו בהגנה על החירות ולא להרגיש דבר. ותפילתי החגיגית ביותר היא שלעולם לא אהיה כזה.”

“מלחמה היא רצח חסר רחמים, אך היא מוצדקת רק כאשר מדינה מגנה על שטחה מפני פולשים מבחוץ. כדי לשכנע חיילים לתקוף מדינה אחרת בלי שום סיבה מלבד חמדנות או מיקום אסטרטגי נדרשת יצירתיות. וברוב המקרים, החיילים אינם באמת יודעים אם הם בצד התוקפים או בצד המגינים. כאן אנשים מבינים לא נכון את המלחמה. כשאתה תוקף מדינה אחרת כדי להשתלט על משאביה, אתה הפיראט. אבל כשאתה מגן על מדינתך מפני הפיראטים, אתה הגיבור.”

“ברוך הבא למה? לעולם המבוגרים?? אני יודע את זה, לאנשים שאינם רציניים יש הרבה כסף והם לא יודעים מה לעשות. כל סוד שנאמר למישהו כבר אינו מאובטח, אם מישהו יודע את הסוד, הוא כבר לא סוד, יש אפשרות שמישהו אחר ידע ממי מישהו אחר... זה באמת "OMG", ה"נרדס" שרוב האנשים קוראים להם עושים דברים חיוביים, האנשים שאנשים קוראים להם קול, מה הם עושים?? מספרים בדיחות שאפילו לא שוות כסף, אבל אנחנו חייבים לצחוק, לא הבנתי את הבדיחה? הבעיה היא לא שם, הבעיה היא שזה טיפשי מדי להבין את זה, מה אני רואה? אני רואה שינוי שנעשה, שלב מאובטח פחות לרציני פחות... אנשים שנלחמים הם אלה שאינם מאובטחים, אנשים שהם חיילים ועובדים במשטרה אין להם שום דבר אחר לעשות אז הם מחליטים לעשות את זה, אבל אחרי הכול כשאתה נעשה כזה אתה חותם על החוזה עם המוות...”

“המוח, לא יכול להבחין בין אמיתי ולא..., (כבוי עכשיו ש..., ואז זה...), אתה אומר שקר אחרי שקר..., ואז מאמין בדברים שקריים. וחושב על הצדדים החיוביים כך שלא לצעוק יותר מדי כמו האחרים, אלא כמו תמיד אתה ברגע אחד צועק אתה לא יכול לעצור את זה... עכשיו מצמידים אליי סכין ואומרים "לך מפה... תן לי את הבת שלי... תחזיר לי אותה"..., אתה לא רואה שהאנשים צוחקים עליך, אתה לא רואה את זה. תסתכל על הפנים שלהם, עם כל כך הרבה חיוכים, אבל הם לא אנשים, הם מהצבא, כבוי, כבוי בשם אלוהים הם חיילים שיש להם רובים. הרגו כמה אנשים, לקחו את הבת שלך והם רבים יותר ממך ומכל המשפחה שלך... כנראה את החלק הזה כגנרל אני חייב לדלג עליו, כי זה הגיוני, אבל תסתכל עליו ומהצד הזה, אף אחד לא יקריב את עצמו כדי שאתה תהיה מאושר... אתה תמות.. אוי, אוי, הילדה הקטנה המסכנה בוכה מול האנשים, היא רק ראתה את אמא שלה מצביעה בסכין לעבר החיילים ועכשיו היא נהרגת בידי אחד החיילים.”

“ברוך הבא למה? לעולם המבוגרים?? אני מכיר את זה, לאנשים שאינם רציניים יש הרבה כסף והם לא יודעים מה לעשות. כל סוד שנאמר למישהו כבר אינו שמור; אם מישהו יודע את הסוד, הוא כבר אינו סוד, יש אפשרות שמישהו אחר ידע ממי מישהו אחר... זה באמת "OMG", ה"נרדס" שרוב האנשים קוראים להם עושים דברים חיוביים, האנשים שרוב האנשים קוראים להם קול, מה הם עושים?? מספרים בדיחות שאפילו לא מצחיקות, אבל אנחנו חייבים לצחוק, (עד עכשיו אני לא מבין את הבדיחה?... הבעיה לא שם, הבעיה היא שזה טיפשי מדי מכדי להבין את זה, מה אני רואה?)... אני רואה שינוי שנעשה, שלב מאי-ביטחון לחוסר רצינות... אנשים שנלחמים הם אלה שאינם בטוחים, אנשים שהם חיילים ועובדים במשטרה אין להם שום דבר אחר לעשות אז הם מחליטים לעשות את זה, אבל אחרי הכול כשאתה נעשה כזה אתה חותם והחוזה עם המוות...”

“הרבה לפני שידוע היה לי כמקום שבו מוצאי היה מעורב אפילו במידה זעירה, הרעיון של מדינה ליהודים (או מדינה יהודית; לא בדיוק אותו הדבר, כפי שלא הצלחתי לראות תחילה) "נמכר" לי כרעיון חילוני ודמוקרטי בעיקרו. הרעיון היה מקלט לנרדפים ולשורדים, דמוקרטיה באזור שבו הרעיון הובן רק במעומעם, ומקום שבו—כפי שכתב פיליפ רות ברומן חד-ידני שקראתי כשהייתי בערך בן תשע-עשרה—אפילו שוטרי התנועה והחיילים היו יהודים. זאת, כמו ההדגשים האחרים של אותו רומן, יכולתי להבין. אכן, ביקורי הראשון היה בחסות קבוצה בלונדון בשם ידידי ישראל. הם הציעו לשלם את הוצאותיי, כלומר, אם בשובי אבוא לדבר בפני אחת מישיבותיהם”

“הממשלה היא כל תצוגה כשאינה רצח בחשאי... או חיילים במלחמה הפתוחה”

“הדוקטרינה שלפיה מלחמה היא תמיד רוע גדול יותר נראית כמרמזת על אתיקה חומרנית, על אמונה שמוות וכאב הם הרעות הגדולות ביותר. אבל אינני חושב שהם כאלה... כל בני האדם מתים, ורוב בני האדם באומללות. ששני חיילים משני צדי המתרס, כל אחד מאמין שארצו שלו היא הצודקת, כל אחד ברגע שבו אנוכיותו מרוסנת ביותר ורצונו להקרבה גובר, יהרגו זה את זה בקרב גלוי, נראה לי בשום אופן לא אחד הדברים הנוראים ביותר בעולם הנורא הזה.”

“לא משנה מה דעתכם על מלחמת עיראק, יש דבר אחד שכולנו יכולים להסכים עליו בימים הקרובים - עלינו להצדיע לאומץ ולגבורה של אלה שמסכנים את חייהם כדי להצביע ושל אותם חיילים עיראקים ואמריקאים אמיצים הנלחמים כדי להגן על זכותם להצביע.”

“את יושבת על קצה העולם,אני בתוך מכתש שכבר איננו.מילים בלי אותיותעומדות בצל הדלת.הירח זורח על לטאה ישנה,דגים קטנים יורדים כגשם מן השמים.מחוץ לחלון עומדים חיילים,מחזקים את עצמם למות.(פזמון)קפקא יושב בכיסא ליד החוף,חושב עבור המטוטלת שמניעה את העולם, כך נדמה.כשלבך סגור,צל הספינקס הבלתי נייד,נעשה לסכין החודרת את חלומותיך.אצבעותיה של הנערה הטובעתמחפשות את אבן הכניסה, ועוד.מרימה את שולי שמלתה התכולה,היא מביטה —בקפקא על החוף”