“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש״נתנו״ את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וזה הציב קושי נוסף. חיילים אמיצים רבים, וכעת מתים, היו בכל זאת מגויסים בכפייה. מעשי השהידים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר ״אלוהי״ שנראה (כפי שאורוול ניסח זאת פעם) כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם הסבו אותם) כדי לכונן תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב יש להם אותה מטרה בראש. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה המתמזגת באופן לא מושך עם נטייה מזוכיסטית להתכחשות עצמית. לא בריא. חייך?”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←