ריצה

“אנג'ל אומרת שאנשים עשירים לא אוהבים לסבול הרבה. כסף נותן לך רשות פשוט להסתלק מכל דבר שאינו יפה ומושלם. אי אפשר להשלים עם שום דבר שהוא פחות ממקסים. אתה מבלה את חייך בבריחה, בהימנעות, בהתחמקות.”

“כשאני מביט לאחור עכשיו, אני מבין איזו התנסות קשה ודאי הייתי בשביל חבריי וקרוביי. זו הייתה התפרצות אחת אחרי התרוממות רוח אחת אחרי התלהבות אחת אחרי היסטריה אחת אחרי השנייה. תמיד צעקתי ורצתי לאנשהו, כי פחדתי שהחיים עומדים להיגמר כבר באותו אחר הצהריים.”

“הצלחה בחיים אינה מיועדת לאלה שרצים מהר, אלא לאלה שממשיכים לרוץ ותמיד בתנועה”

“זחלי באמונה, ותסיימי בהליכה. לכי באמונה, ותסיימי בריצה קלה. רוצי בריצה קלה באמונה, ותסיימי בריצה. רוצי באמונה, ותסיימי בריצת ספרינט. רוצי בספרינט באמונה, ותסיימי בדאייה.”

“אמורי היה לו מצפון פרוטסטנטי מסוים. לא שהכניע לו – מאוחר יותר בחייו הוא כמעט הרג אותו לחלוטין – אך בגיל חמש עשרה הוא חש שהוא רע הרבה יותר מהבנים האחרים... חוסר רחמים... רצון להשפיע על אנשים בכל דרך, גם לרעה... קור רוח מסוימת וחוסר אהבה, עד כדי אכזריות לעיתים... תחושת כבוד משתנה... אגואיזם בלתי-קדוש... עניין מבולבל ומסתורי בכל הנוגע למין. היה בו גם זרם חולשה מוזר, חוצה את מבנהו... משפט קשה מפי בן-גיל יותר (בנים גדולים יותר שונאים אותו בדרך כלל) היה יכול להכניע אותו מהמצב הרוח שלו לתגובה קשה או חוסר אומץ, או חוסר תבונה. הוא היה עבד לרוחו, ורגש שהוא אף על פי שהוא מסוגל לאי-אחריות ולעזות, הוא לא היה בעל אומץ, עקשנות או כבוד עצמי. גאווה, מעורבת בחשד עצמי אם לא ידע עצמי, תחושת בני”

“יש הרבה קונפליקט וחושך בתוך המשפחה של כל אחד. כולנו מעמידים פנים בפני זרים שזה לא כך, אבל מאחורי דלתות נעולות, בדרך כלל רגשות עזים גואים.”

“הנהלת תוכנית טלוויזיה תמיד היא הנהלת תוכנית טלוויזיה; היא מעולם לא אינה מנוהלת כתוכנית טלוויזיה.”

“ביטחון עצמי אינו יכול להתדרדר לגאווה מופרזת; זה קורה רק אם דם הגאווה זורם בעורקיך.”

“בְּעֵמֶק הַמַּעְיָן, בְּעֶרֶב הַשֶּׁמֶשׁ, הָיוּ הָעֲנָבִים עַל סְפִירַת הַפִּרְחָה; פֹּה וּשָׁם, בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים הַצְּלֻלִים, נִפְרְצָה פֶּרַח אַחַת מִקֶּדֶם, אֲדֹמָה וּבְתֹךְ לָבָן, כְּכּוֹכָב חָלָשׁ. בְּתוֹךְ דֶּרֶךְ הַגֶּן, בַּצְּבִי הָעָדֶרֶת הָרַעֲנָנָה הָרַטּוּבָה, רָצָה הַיַּלְדָּה הַקְּטַנ”

“עצמאות שהכריזה על "עצמאותה" מן המצפן הבטוח והוודאי של מוסר תקין אינה אלא חמדנות סוררת שהלבישה את עצמה בדלות בבגדי העצמאות, בעוד היא דוהרת אל מעבר לצוק האנרכיה.”

“זה עתה חזרתי מגבעת בונקר," אמרתי לסאם. "הל הציעה לי איחוד עם אמי." הצלחתי לספר לה את הסיפור. סאמירה הושיטה יד כאילו כדי לגעת בזרועי, ואז כנראה שינתה את דעתה. "אני כל כך מצטערת, מגנוס. אבל הל משקרת. אי אפשר לסמוך עליה. היא בדיוק כמו אבי, רק קרה יותר. עשית את הבחירה הנכונה." "כן... עדיין. אי פעם עשית את הדבר הנכון, וידעת שזה הדבר הנכון, אבל זה השאיר אותך מרגיש נורא?" "זה בדיוק מתאר את רוב ימי חיי." סאם משכה את הקפוצ'ון שלה מעל ראשה. "כשנהייתי ולקיריה... אני עדיין לא בטוחה למה נלחמתי בענק הכפור ההוא. הילדים במלקולם אקס היו נוראיים אליי. הזבל הרגיל: הם שאלו אותי אם אני טרוריסטית. הם קרעו לי את החיג'אב. הם תחבו פתקים ותמונות מגעילים לתוך הלוקר שלי. כשהענק תקף... יכולתי להעמיד פנים שאני עוד בת תמותה ולהגיע למקום מבטחים. אבל אפילו לא חשבתי לברוח. למה סיכנתי את חיי בשביל הילדים האלה?" חייכתי. "מה?" היא דרשה. "מישהו פעם אמר לי שהאומץ של גיבור חייב להיות לא מתוכנן – תגובה אמיתית למשבר. הוא חייב לבוא מהלב, בלי שום מחשבה על תגמול." סאם נחרה. "מישהו הזה נשמע די שחצן." "אולי לא היית צריכה לבוא לכאן," החלטתי. "אולי אני הייתי צריך. כדי להבין למה אנחנו צוות טוב.”

“יש סיכוי שאיני כאן כלל, שהכל חלקי שלי, הנעים לאורך כל הבחירות שאני עשתי ולא עשתיתי, ברגע אחד מתנגשים זה בזה. שאני עדיין משמשת כמשכילה בצפון, כמו גם האדם שברח. אולי במשך זמן מה התבלבלו שני האנשים הללו. לא הלכתי קדימה או אחורה בזמן, אלא צלילה בזמן, אל משהו שייתכן שאני הייתה, מתרחש כעת.”

“כוכב העתיד ונוס סובל מתופעת בית הקיץ הגלובלי שאינה נשלטת. אני מעוניין לדעת מה קרה שם, משום שאנחנו פועלים כאן על כדור הארץ, מתגלגלים עם הגדרות שונות, מבלי לדעת את התוצאות שלהן. כוכב הלכת מאדים היה בעברו עם מים זורמים. היום הוא יבש לחלוטין. גם שם קרה משהו רע.”

“כאשר תבין את ערך הזמן, את המשאב ואת העושר של הזמן, תברח מן ההמון.”

“הוא מעולם לא ביקש לעצמו חיים מרתקים. מה שהוא באמת אהב, מה שהוא חיפש בכל הזדמנות, היה שעמום. הבעיה הייתה ששעמום נטה להתפוצץ לך בפרצוף. בדיוק כשחשב שמצא אותו, הוא היה נקלע פתאום למה שלדעתו אנשים אחרים — אנשים חסרי מחשבה וחסרי אחריות — היו קוראים לו הרפתקה. ואז היה נאלץ לבקר בארצות משונות רבות ולפגוש אנשים אקזוטיים וצבעוניים, אף כי לא לזמן רב, כי בדרך כלל הוא היה בורח. הוא ראה את בריאת היקום, אף כי לא ממושב טוב, וביקר בגיהינום ובעולם הבא. הוא נחטף, נכלא, חולץ, אבד והושלך על אי שומם. לפעמים כל זה קרה באותו יום.”

“קחו את זה צעד אחד בכל פעם—עצה נבונה ללא עוררין. ואף על פי כן כולנו עושים זינוק בריצה, בתקווה שהרוח תתפוס אותנו בכנפיה ותישא אותנו היישר אל ראש הגבעול. אותם מעטים מבין ג'קים שהגיעו לגבהים חדשים בדרך זו, מאחלים בהכרח שהקדישו יותר זמן להתכונן לענק השתלטן שקידם את פניהם.”

“אני משתדל לא לחשוב על שום דבר מיוחד בזמן שאני רץ. למעשה, בדרך כלל אני רץ כשמוחי ריק. עם זאת, כשאני רץ בראש ריק, משהו זוחל פנימה באופן טבעי ופתאומי לפעמים. זה עשוי להפוך לרעיון שיכול לעזור לי בכתיבה שלי.”

“זה לא היה סוג נשיקה כמו אלה שהיו לי איתו לפני כן, רעבים, תאוותניים, desperate. לא היה זה סוג נשיקה כמו אלה שהיו לי עם אף אחד לפני כן. זו הייתה נשיקה כה רכה, כאילו זיכרון של נשיקה, כה זהירה על שפתיי, כאילו מישהו מסליק אצבעותיו לאורךיהן.”

“זכור: עלילה אינה אלא עקבות שנותרו בשלג אחרי שהדמויות שלך חלפו בריצה בדרכן ליעדים מופלאים. את העלילה מבחינים בה בדיעבד ולא מראש. היא אינה יכולה להקדים את הפעולה. היא המפה שנותרת כאשר פעולה מסתיימת. זה כל מה שעלילה אי פעם צריכה להיות. זהו רצון אנושי שרץ, רץ, ומגיע אל מטרה. היא אינה יכולה להיות מכנית. היא יכולה להיות רק דינמית. לכן, זוז הצידה, שכח ממטרות, תן לדמויות, לאצבעותיך, לגופך, לדם וללב שלך לעשות זאת.”

“כשהייתי קטנה ורצתי במסלול הריצה בבית הספר, תמיד עצרתי וחיכיתי לכל שאר הילדים כדי שנוכל לרוץ יחד, למרות שידעתי (וגם כל השאר ידעו) שאני יכולה לרוץ הרבה יותר מהר מכולם! העמדתי פנים שאני קוראת לאט כדי שאוכל "לחכות" לכל השאר שלא יכלו לקרוא מהר כמוני! כשחברותיי היו נמוכות העמדתי פנים שגם אני נמוכה, ואם חברה שלי הייתה עצובה העמדתי פנים שגם אני אומללה. אני יכולה להמשיך עוד ועוד על כל הדרכים שבהן הגבתי את עצמי, כל חיי, על ידי "המתנה" לאנשים. והדבר היחיד שקיבלתי בתמורה הוא שאנשים חושבים שהם מהירים ממני, שאנשים חושבים שהם יכולים לגרום לי להרגיש רע עם עצמי רק כי נתתי להם, ושאנשים חושבים שאני חייבת לעשות כל מה שהם אומרים שאני צריכה לעשות. אמא שלי נהגה ללמד אותי ש"סינדרלה היא דוגמה מושלמת לחיקוי", אבל למדתי שסינדרלה יכולה ללכת להזדיין, אני לא מחכה יותר לאף אחד! אני הולכת לרוץ הכי מהר שאני יכולה, לעוף הכי גבוה שאני יכולה, אני הולכת להמריא, ואם תרצו אתם יכולים לבוא איתי! אבל אני לא מחכה לכם יותר.”