“זה עתה חזרתי מגבעת בונקר," אמרתי לסאם. "הל הציעה לי איחוד עם אמי." הצלחתי לספר לה את הסיפור. סאמירה הושיטה יד כאילו כדי לגעת בזרועי, ואז כנראה שינתה את דעתה. "אני כל כך מצטערת, מגנוס. אבל הל משקרת. אי אפשר לסמוך עליה. היא בדיוק כמו אבי, רק קרה יותר. עשית את הבחירה הנכונה." "כן... עדיין. אי פעם עשית את הדבר הנכון, וידעת שזה הדבר הנכון, אבל זה השאיר אותך מרגיש נורא?" "זה בדיוק מתאר את רוב ימי חיי." סאם משכה את הקפוצ'ון שלה מעל ראשה. "כשנהייתי ולקיריה... אני עדיין לא בטוחה למה נלחמתי בענק הכפור ההוא. הילדים במלקולם אקס היו נוראיים אליי. הזבל הרגיל: הם שאלו אותי אם אני טרוריסטית. הם קרעו לי את החיג'אב. הם תחבו פתקים ותמונות מגעילים לתוך הלוקר שלי. כשהענק תקף... יכולתי להעמיד פנים שאני עוד בת תמותה ולהגיע למקום מבטחים. אבל אפילו לא חשבתי לברוח. למה סיכנתי את חיי בשביל הילדים האלה?" חייכתי. "מה?" היא דרשה. "מישהו פעם אמר לי שהאומץ של גיבור חייב להיות לא מתוכנן – תגובה אמיתית למשבר. הוא חייב לבוא מהלב, בלי שום מחשבה על תגמול." סאם נחרה. "מישהו הזה נשמע די שחצן." "אולי לא היית צריכה לבוא לכאן," החלטתי. "אולי אני הייתי צריך. כדי להבין למה אנחנו צוות טוב.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←