מוסריות

“העובדה שאין לה דבר נוסף לתרום לחוכמה האנושית אינה סיבה להעניק לדת רישיון חופשי לומר לנו מה לעשות. איזו דת, בעצם? זו שבה במקרה חונכנו? לאיזה פרק, אם כן, של איזה ספר מן התנ״ך עלינו לפנות — שהרי הם רחוקים מלהיות תמימי דעים, וחלקם נתעבים לפי כל אמות מידה סבירות. כמה מילוליסטים קראו דיים מן התנ״ך כדי לדעת שעונש המוות נקבע על ניאוף, על איסוף עצים בשבת ועל חוצפה כלפי הוריכם? אם אנו דוחים את דברים ואת ויקרא (כפי שעושים כל המודרנים הנאורים), על פי אילו קריטריונים נחליט אז אילו מן הערכים המוסריים של הדת לקבל? או שמא עלינו לברור ולבחור בין כל דתות העולם עד שנמצא אחת שההוראה המוסרית שלה מתאימה לנו? אם כך, שוב עלינו לשאול, על פי איזה קריטריון נבחר? ואם יש לנו קריטריונים עצמאיים לבחירה בין מוסריות דתיות, מדוע לא לסלק את המתווך וללכת ישר אל הבחירה המוסרית בלי הדת?”

“כאשר אדם פועל מתוך רחמים נגד הצדק, הוא מעניש את הטובים למען הרעים; כאשר אדם מציל את האשמים מסבל, הוא כופה על החפים מפשע לסבול. אין מנוס מן הצדק, שום דבר ביקום אינו יכול להיות בלתי-מגיע ובלתי-משולם, לא בחומר ולא ברוח — ואם האשמים אינם משלמים, אז החפים מפשע צריכים לשלם זאת.”

“חינוך אינו קשור כלל לירידה במוסריות, ואם אפשר להכיר כי הוא מפתח רוח עקשנית בקרב העם, זה לא נחשב לבעיה כלל.”

“בלי המשיח ייתכן שלעם תמיד תהיה החירות לעשות, אך לעולם לא הכוח להשלים.”

“מטרת המוסר היא ללמד אותך, לא לסבול ולמות, אלא ליהנות ולחיות.”

“היו הרבה דברים שהוא יכול היה לומר. בן זונה! היה יכול להיות אחד טוב. או שהוא יכול היה לומר, ברוך הבא לציוויליזציה! הוא יכול היה לומר, תצחק על זה! ייתכן שהוא היה אומר, תביא! אבל הוא לא אמר, כי אילו אמר אחד מכל אלה, הוא היה יודע שמה שהוא עשה זה עתה היה רצח.”

“במה תמיד האמנתי? שבסך הכול, ובדרך כלל, אם אדם חי כראוי, לא לפי מה שאמרו כמרים כלשהם, אלא לפי מה שנראה הגון וישר מבפנים, אז בסוף, פחות או יותר, הכול יסתדר כשורה.”

“איזו דמות הופכת לאגד? אומץ, כוח, מוסריות, התמודדות עם קשיים – האם אלה התכונות האמיתיות שמגלות ומעצבות את האגד? האם האור הוא באמת מקור החושך או הפוך? האם הנפש היא מקור תקווה או אובדן? מי הם האלה האגדיים הללו ומאיפה הם באים? האם מקורם בחשיכה או בפתיחות?”

“זה חטא רק אם זה פוגע בך”

“כל ההיסטוריה היא ההפרכה הניסיונית של התיאוריה של מה שמכונה הסדר המוסרי של הדברים.”

“צמיחה אינטלקטואלית ומוסרית אינה פחות הכרחית משיפור חומרי. הידע הוא ויאטיקום. המחשבה היא צורך ראשוני; האמת היא מזון, כמו חיטה. כושר ההיגיון, כשהוא משולל ידע וחכמה, קמל. עלינו לחוש אותו רחמים כלפי מוחות שאינם אוכלים כמו כלפי קיבות. אם יש דבר עצוב יותר מגוף הנגווע מחוסר לחם, הרי זה מוח הגווע מרעב מחוסר אור. כל קִדמה נוטה אל הפתרון. יום אחד יתפלאו האנשים. ככל שהמין האנושי עולה, השכבות העמוקות ביותר יעלו מאליהן מאזור המצוקה. מחיקת האומללות תתבצע באמצעות העלאה פשוטה של הרמה.”

“אני לא משוכנע בתוך עצמי שליבת האנושות, כמכלול, התקדמה במידה רבה לאורך האלפים, כפי שיש מי שאוהבים להניח. הטכנולוגיה האנושית? כמובן. בני האדם? בקושי.”

“כל יום אנו עושים את דרכנו דרך יער מוסרי, לאורך שבילים המתפצלים בלי הרף. לעיתים קרובות אנו הולכים לאיבוד. כאשר מערך השבילים שלפנינו כה מבלבל עד שאיננו יכולים לבחור, או איננו רוצים, אנו יכולים לקוות שיינתן לנו אות שינחה אותנו. אולם הישענות על אנחות עלולה להוביל להתחמקות מכל החובות המוסריות, ובכך לזכות בשיפוט נורא.”

“אני אומר שיש לאדם להיות בטוח במוסריותו, משום שיש עליו לסבול עקביה.”

“התנהגות נכונה היא יסוד כל דבר, ואמת היא החומר שממנו בנויה כל תנהגות נכונה.”

“להתבייש באי-המוסריות של האדם: זהו שלב במדרגות שבסופן האדם מתבייש גם במוסריותו.”

“מלחמה כמטפורה מוסרית מוגבלת, מגבילה ומסוכנת. היא מצמצמת את אפשרויות הפעולה ל"מלחמה נגד" כל מה שזה, ומחלקת את העולם בין "אני/אנחנו" (טובים) לבין "הם/זה" (רעים), ומקטינה את העושר האתי והמוסרי של חיינו לבחירות דיכוטומיות: כן/לא, פעיל/נעול. זה ילדותי, מטעה ומזלזל. בסיפורים, היא מציעה פתרון יחיד בלבד — אלימות — ומבטיחה לקורא רק רוגע ילדותי. תכופות, גיבורי סיפורים כאלה מתנהגים בדיוק כמו הרשעים, פועלים באלימות חסרת מחשבה, אך הגיבור נמצא בצד "הנכון" ולכן ינצח. צדק הוא כוח.”

“ידע הופך לרע אם מטרתו אינה טובה”

“לאדם יש הכוח לפעול כמחריב של עצמו — וכך הוא פעל במשך רוב תולדותיו.”

“תחת הנצרות אין לא המוסר ולא הדת שום נקודת מגע עם המציאות. היא מציעה סיבות דמיוניות בלבד ("אלוהים", "נשמה", "אני", "רוח", "רצון חופשי" — "רצון לא-חופשי", אם תרצו), ותוצאות דמיוניות בלבד ("חטא", "ישועה", "חסד", "עונש", "מחילת חטאים"). יחסים בין ישויות דמיוניות ("אלוהים", "רוחות", "נשמות"); מדע טבע דמיוני (אנתרופוצנטרי; שלילה מוחלטת של מושג הסיבות הטבעיות); פסיכולוגיה דמיונית (אי-הבנות של העצמי, פירושים שגויים של תחושות כלליות נעימות או בלתי נעימות — למשל, של מצבי nervus sympathicus בעזרת שפת הסימנים של הבל דתי-מוסרי —, "חרטה", "ייסורי מצפון", "פיתוי בידי השטן", "נוכחות האלוהים"); טלאולוגיה דמיונית ("מלכות האלוהים", "המשפט האחרון", "חיי נצח"). — עולם בדוי זה, לרעתו הרבה, יש להבדילו מעולם החלומות; האחרון לפחות משקף את המציאות, ואילו הראשון מעוות אותה, מוזיל אותה ושולל אותה. משעה שמושג "הטבע" הועמד כנגד מושג "אלוהים", המילה "טבעי" קיבלה בהכרח את משמעות "מתועב" — כל אותו עולם בדוי שואב את מקורותיו מן השנאה לטבעי (-- לממשי! --), ואינו אלא עדות לאי-נחת עמוקה לנוכח המציאות. . . . זה מסביר הכול. מי לבדו יש לו סיבה כלשהי לשקר את דרכו החוצה מן המציאות? האדם הסובל ממנה. אבל כדי לסבול מן המציאות צריך להיות מציאות כושלת. . . . עליונותם של הכאבים על ההנאות היא הסיבה למוסר ולדת הבדויים הללו: אך עליונות כזו מספקת גם את הנוסחה לדקדנס...”