“תחת הנצרות אין לא המוסר ולא הדת שום נקודת מגע עם המציאות. היא מציעה סיבות דמיוניות בלבד ("אלוהים", "נשמה", "אני", "רוח", "רצון חופשי" — "רצון לא-חופשי", אם תרצו), ותוצאות דמיוניות בלבד ("חטא", "ישועה", "חסד", "עונש", "מחילת חטאים"). יחסים בין ישויות דמיוניות ("אלוהים", "רוחות", "נשמות"); מדע טבע דמיוני (אנתרופוצנטרי; שלילה מוחלטת של מושג הסיבות הטבעיות); פסיכולוגיה דמיונית (אי-הבנות של העצמי, פירושים שגויים של תחושות כלליות נעימות או בלתי נעימות — למשל, של מצבי nervus sympathicus בעזרת שפת הסימנים של הבל דתי-מוסרי —, "חרטה", "ייסורי מצפון", "פיתוי בידי השטן", "נוכחות האלוהים"); טלאולוגיה דמיונית ("מלכות האלוהים", "המשפט האחרון", "חיי נצח"). — עולם בדוי זה, לרעתו הרבה, יש להבדילו מעולם החלומות; האחרון לפחות משקף את המציאות, ואילו הראשון מעוות אותה, מוזיל אותה ושולל אותה. משעה שמושג "הטבע" הועמד כנגד מושג "אלוהים", המילה "טבעי" קיבלה בהכרח את משמעות "מתועב" — כל אותו עולם בדוי שואב את מקורותיו מן השנאה לטבעי (-- לממשי! --), ואינו אלא עדות לאי-נחת עמוקה לנוכח המציאות. . . . זה מסביר הכול. מי לבדו יש לו סיבה כלשהי לשקר את דרכו החוצה מן המציאות? האדם הסובל ממנה. אבל כדי לסבול מן המציאות צריך להיות מציאות כושלת. . . . עליונותם של הכאבים על ההנאות היא הסיבה למוסר ולדת הבדויים הללו: אך עליונות כזו מספקת גם את הנוסחה לדקדנס...”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←