אהבה

“כאשר אתה אוהב את אלוהים באמת, תאהב את בריאתו”

“אם נגביל את האהבה להיות לא יותר מאשר תחושה, אין לנו תחושה אמיתית של מהי אהבה.”

“שעותיי מלאות בפנטזיה ובאדישות. בחלומות של יום ולילה, אני חושב על גן העדן שלי איתך. את כל הזמן שביניהם, אני מבלה ברשלנות בגיהינום בלעדייך.”

“בעולם המודרני, אמנם יש לאהבה אויב נוסף, מסוכן יותר מהדת, והוא האידיאל של עבודה והצלחה כלכלית. נהוג להאמין, במיוחד באמריקה, שאיש לא יאפשר לאהבה לפגוע בקריירה שלו, ושאם הוא עושה זאת, הוא טיפש. אך גם כאן, כמו בכל עניינים אנושיים, נדרש שיווי משקל.”

“כאשר שרו, הרגיש החובית אהבה ליפים הדברים שנעשו בידי, בערמומיות ובמגיה, והיא עברה בו כאהבה עזה וצנומה, כרצון הלבבות של הנאנים.”

“הכישלון הוא המורה שלנו, לא ההצלחה.”

“כולם יכולים להבין מוזיקה, שהיא השפה האוניברסלית של אהבה וחסד.”

“אמי, מסכנה שכמותה, שרצתה להיות מאושרת, מוכּת שתיים או שלוש פעמים בשבוע, אומרת לי להיות מאושר: "הנרי, תחייך! למה אתה אף פעם לא מחייך?" ואז היא הייתה מחייכת, כדי להראות לי איך, וזה היה החיוך העצוב ביותר שראיתי אי פעם”

“פלא הזמן, אמרה היא, זהו חרפי, שאתה, בהיותך מת, היום עודנו יהיה אור. משאתה מת, הנני נביאה כאן: יגון על אהבה מעתה ילך בעקבותיה: בקנאה ילווה, ימצא ראשית מתוקה, אך סוף בלתי ערב, לעולם לא יתייצב בשווה, אלא גבוה או נמוך, עד כי כל תענוג האהבה לא ישווה לאבלו. היא תהיה הפכפכה, כוזבת ומלאה מרמה, תניץ ותיכלה בתוך רגע נשימה; רעל בתחתיתה, ומעליה זרוע במתיקות שתטעה את הראייה הנאמנה ביותר: את הגוף החזק ביותר תחליש עד מאוד, תשתיק את החכם ותלמד את הטיפש לדבר. היא תהיה חסכנית ומלאה מדי בהוללות, מלמדת זקנה רפויה לדרוך את הצעדים; את הבריון המתריס תשמור בשקט, תפיל את העשיר, תעשיר את העני באוצרות; היא תהיה זועמת-משוגעת ורכה-טיפשית, תעשה את הצעיר לזקן, את הזקן לילד. היא תחשוד במקום שאין סיבת פחד; היא לא תפחד במקום שבו ראוי ביותר לחשוד; היא תהיה רחמנית וקשה מדי, והכי מטעה כאשר היא נראית צודקת ביותר; סוררת תהיה במקום שבו היא נראית נוטה ביותר, תשים פחד מול גבורה, אומץ מול פחדנות. היא תהיה סיבת מלחמה ומאורעות נוראים, ותטיל פירוד בין הבן לאביו; כפופה ומשועבדת לכל אי-שביעות הרצון, כשם שחומר יבש ועתיר בעירה הוא לאש: משהמוות, בשיאו, משחית את אהבתי, אלה שאוהבים ביותר את אהבותיהם לא ייהנו מהן.”

“חזור אליי. לאן הלכת? ולמה כל כך הרבה זמן? אני מתגעגעת לכוכב שמתחת לשפתך, לקבוצת הכוכבים שעל חזהך. אני מתגעגעת לדרכיך, לאופן שבו אתה לוכד במלכודת מילים כפרפרים ומשחרר אותן כדי שאחרים ייהנו מהן. אני מתגעגעת לרוך שלך, למתיקות נשימתך ולשיר קולך. אני מתגעגעת לאופן שבו אתה סוגד לי. חזור אליי שוב. למה הלכת? ולשם מה בכלל? השמים קשרו נגדנו. העננים באו והשתינו על חיינו. ריחם של חלקיקים טעונים עדיין נודף באוויר. מה יהיה עליך ועליי? חזור אלינו.”

“סופי, אמר, וכשהיא הביטה בו במבט נוקשה, הוא לקח לגימה חפוזה מהפוסת. "מיס קולינס. עדיין לא ניתנה לי ההזדמנות להתנצל בפנייך כראוי, ולכן הרשי לי לעשות זאת כעת. אנא סלחי לי על התעלול שעשיתי לך עם הסקונס. לא התכוונתי להפגין כלפייך חוסר כבוד. אני מקווה שאינך מדמיינת שאני חושב עלייך פחות בשל מעמדך במשק הבית, שכן את אחת הגבירות המשובחות והאמיצות ביותר שהייתה לי אי פעם הזכות להכיר.”

“אני חולקת את אהבתי ומקבלת בהכרת תודה אהבה כשהיא זורמת חזרה אליי.”

“כשאתה עסוק בעשיית משהו למען אלוהים, אלוהים יהיה גם הוא עסוק בעשיית משהו למענך.”

“כאשר שני אנשים מתאהבים, הם לא רק מוותרים על סמכותם האמיתית על חייהם שלהם, אלא גם נעשים לסמכויות הדדיות של החיים המשותפים שהם בונים יחד.”

“הו יקירתי מארץ פנטזיה רחוקה! אני אוהב להיות בחלומותייך כבת-פיה של אהבה, עם כנפיים של פרחים ושיער זוהר זורם וזהוב.”

“לאסקימואי יש חמישים שמות לשלג כי הוא חשוב להם; צריך שיהיו רבים כמוהם לאהבה”

“אהבה היא מזון לנשמה!”

“האם זו הייתה חוכמה? האם זה היה ידע? האם זו הייתה, שוב, ההטעיה שביופי, כך שכל תפיסותיו של אדם, באמצע הדרך אל האמת, הסתבכו ברשת זהב? או שמא היא נעלה בתוכה איזה סוד שללא ספק לילי בריסקו האמינה שלאנשים חייב להיות כדי שהעולם ימשיך להתקיים בכלל? לא כל אחד יכול היה להיות מפוזר כל כך, לחיות מהיד לפה כמוה. אבל אם הם ידעו, האם יכלו לומר לה מה הם יודעים? יושבת על הרצפה כשזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של גברת רמזי, קרובה ככל שיכלה להתקרב, מחייכת למחשבה שגברת רמזי לעולם לא תדע את סיבת הלחץ הזה, דמיינה כיצד בחדרי המוח והלב של האישה שבמובן הפיזי נגעה בה עמדו, כמו האוצרות בקברי מלכים, לוחות הנושאים כתובות קדושות, שאם אפשר היה לפענח אותן היו מלמדות את האדם הכול, אך לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יובאו לידיעת הציבור. איזו אמנות הייתה שם, הידועה לאהבה או לתחבולה, שבאמצעותה אפשר היה לחדור אל אותם חדרים סודיים? איזו תחבולה להפוך, כמו מים שנמזגו אל כד אחד, לאותו דבר עצמו, לחד אחד עם האובייקט שאותו העריץ? האם הגוף יכול היה להשיג זאת, או המוח, המתמזגים בעדינות במעברים המורכבים של המוח? או הלב? האם אהבה, כפי שאנשים קראו לה, יכלה להפוך אותה ואת גברת רמזי לאחד? שכן לא ידע אלא אחדות היא שייחלה לה, לא כתובות על לוחות, שום דבר שאפשר היה לכתוב באיזו שפה שתהיה המוכרת לבני אדם, אלא הקרבה עצמה, שהיא ידע, כך חשבה, כשהשעינה את ראשה על ברכה של גברת רמזי.”

“כדי להפוך את זה לעונה מושלמת, הבה נרגיש שמחה ונאהב את כולם בלי סיבה.”

“שמור את האהבה בלבך. חיים בלעדיה הם כמו גן חסר שמש כשהפרחים מתים.”