“פלא הזמן, אמרה היא, זהו חרפי, שאתה, בהיותך מת, היום עודנו יהיה אור. משאתה מת, הנני נביאה כאן: יגון על אהבה מעתה ילך בעקבותיה: בקנאה ילווה, ימצא ראשית מתוקה, אך סוף בלתי ערב, לעולם לא יתייצב בשווה, אלא גבוה או נמוך, עד כי כל תענוג האהבה לא ישווה לאבלו. היא תהיה הפכפכה, כוזבת ומלאה מרמה, תניץ ותיכלה בתוך רגע נשימה; רעל בתחתיתה, ומעליה זרוע במתיקות שתטעה את הראייה הנאמנה ביותר: את הגוף החזק ביותר תחליש עד מאוד, תשתיק את החכם ותלמד את הטיפש לדבר. היא תהיה חסכנית ומלאה מדי בהוללות, מלמדת זקנה רפויה לדרוך את הצעדים; את הבריון המתריס תשמור בשקט, תפיל את העשיר, תעשיר את העני באוצרות; היא תהיה זועמת-משוגעת ורכה-טיפשית, תעשה את הצעיר לזקן, את הזקן לילד. היא תחשוד במקום שאין סיבת פחד; היא לא תפחד במקום שבו ראוי ביותר לחשוד; היא תהיה רחמנית וקשה מדי, והכי מטעה כאשר היא נראית צודקת ביותר; סוררת תהיה במקום שבו היא נראית נוטה ביותר, תשים פחד מול גבורה, אומץ מול פחדנות. היא תהיה סיבת מלחמה ומאורעות נוראים, ותטיל פירוד בין הבן לאביו; כפופה ומשועבדת לכל אי-שביעות הרצון, כשם שחומר יבש ועתיר בעירה הוא לאש: משהמוות, בשיאו, משחית את אהבתי, אלה שאוהבים ביותר את אהבותיהם לא ייהנו מהן.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←