היגיון

“כל דעות אינן שוות. יש דעות חזקות הרבה יותר, מורכבות ומעוגנות יותר בסיבה וטיעון מאחרות.”

“אסור לנו לאפשר לגאווה שלנו להיות המניע מאחורי האפולוגטיקה שלנו; אלא שאהבת האמת, פילווריטי, חייבת להיות המניע המלא והשלם. שכן הגאווה משחיתה את האמת.”

“קריאת ספרים הופכת אותנו קשובים יותר לדמותנו ולעולם האסתטי שבו אנו חיים. סופרים שאנו מעריצים משתמשים בשפה, בלוגיקה ובניואנסים כדי לצייר סצנות פיזיות ורגשיות בדיוק מעודן. השימוש של סופר בשפה חיה יוצר השפעות מתמשכות המחוללות את פלאיהן על מוחו הגמיש של הקורא. מוח מעורר מחיה את זיכרונותינו החצי־מודעים; הוא גורם לנו להעלות באוב דימויים בני־קיימא של משפחתנו, חברינו ומכרינו. לא פחות חשוב מכך, כתיבה מעוררת השראה גורמת לנו להכיר בתכונות האופי המובהקות שלנו ולזהות את מחשבותינו ורגשותינו שלא הובעו בעבר.”

“הלב לעולם אינו תופס את מקומו של הראש: אך הוא יכול, והוא צריך, לציית לו.”

“אם היינו רציונליים מספיק כדי לשפוט את מה שמאכילים אותנו על סמך מה שמאכילים אותנו, אלה שעוסקים במכירת תקווה לנו (כלומר, נואמים, נשיאים, כמרים וכו') לא היו לובשים חליפות.”

“התבונה היא דבר יפה, אך כפי שהצליחה ללמוד תהליך התפתחותם של החיים, יש לה חסרונות מסוימים. כל דבר שמחשיב באופן לוגי יכול להיפתע על ידי דבר אחר שמחשיב לפחות באותה מידה של לוגיות כמוהו.”

“שומרי לשון מתעסקים בתורת שפתיים מסורתית שאינה מבוססת על לוגיקה או על טעם, שנגדו התנגדו סופרים גדולים במשך דורות, ונדחתה על ידי כל ספרי השימוש המחשיבים.”

“כאשר אני חש את היופי שבמילים, אני חש את ההיגיון של הלב.”

“כדי להשאיר את האגו של אדם גדול יותר, עשו לו ריטוויט. כדי להשאיר את כושר ההיגיון שלו טוב יותר, אתגרו את הציוץ שלו.”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“לוגיקה תוביל אותך מ-A ל-B. הדמיון ייקח אותך לכל מקום.”

“כי, אחרי הכול, איך אנו יודעים ששתיים ועוד שתיים שוות ארבע? או שכוח המשיכה פועל? או שהעבר אינו ניתן לשינוי? אם גם העבר וגם העולם החיצוני קיימים רק במחשבה, ואם את המחשבה עצמה אפשר לשלוט בה – מה אז?”

“מוחו של האדם הוא כלי ההישרדות הבסיסי שלו. החיים ניתנים לו, ההישרדות אינה ניתנת לו. גופו ניתן לו, קיומו אינו ניתן לו. מוחו ניתן לו, תוכנו אינו ניתן לו. כדי להישאר בחיים, עליו לפעול, ולפני שיוכל לפעול עליו לדעת את טיבה ואת מטרתה של פעולתו. הוא אינו יכול להשיג את מזונו בלי ידע על המזון ועל הדרך להשיגו. הוא אינו יכול לחפור תעלה – או לבנות ציקלוטרון – בלי ידע על מטרתו ועל האמצעים להשיגה. כדי להישאר בחיים, עליו לחשוב. “אבל לחשוב הוא מעשה של בחירה. המפתח למה שאתה מכנה בפזיזות כה רבה ‘טבע האדם’, הסוד הגלוי שאתה חי עמו, אך ירא מלנקוב בשמו, הוא העובדה שהאדם הוא ישות של תודעה רצונית. התבונה אינה פועלת אוטומטית; החשיבה אינה תהליך מכני; קשרי הלוגיקה אינם נוצרים על ידי אינסטינקט. תפקודם של הקיבה, הריאות או הלב שלך הוא אוטומטי; תפקודו של מוחך אינו כזה. בכל שעה ובכל עניין בחייך, אתה חופשי לחשוב או להתחמק מן המאמץ הזה. אבל אינך חופשי להימלט מטבעך, מן העובדה שהתבונה היא אמצעי ההישרדות שלך – כך שעבורך, שהוא בן אדם, השאלה ‘להיות או לא להיות’ היא השאלה ‘לחשוב או לא לחשוב.’ . . . “לאדם אין קוד הישרדות אוטומטי. ייחודו המבדיל אותו מכל שאר מיני החיים הוא הצורך לפעול לנוכח חלופות באמצעות בחירה רצונית. . . האדם חייב להשיג את ידיעותיו ולבחור את פעולותיו באמצעות תהליך של חשיבה, שהטבע לא יכפה עליו לבצע. לאדם יש הכוח לפעול כמחריבו שלו – וכך הוא פעל במשך רוב תולדותיו (עמודים 1012-1013).”

“האם אי פעם פגשת מישהו בפעם הראשונה אבל הרגשת כאילו הכרת אותו כל חייך, תחושה של דז'ה וו וסינכרוניות שעטופים יחד לתוך תעלומה קטנה ומזדיינת אחת שיש להתיר כדי להבין את האופן שבו חיינו נשלטים בידי היגיון. אני כן, ומאז חיי לא היו עוד כשהיו.”

“אני מכיר את האסטרטגיה, אני מכיר את ההיגיון, אני מכיר את הדרך, אבל הכול הוא רק תיאוריה, אבל לעזאזל, בלי פעולה זה רק חלק אחד שלא הורכב!”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. כי אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי ובין התוכן שאני מנסה להעניק לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה סגול" של בתי התפילה שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“האגו עשוי להתנגד לשינוי עד שרמת אי-הנוחות של אדם נעשית בלתי נסבלת. אדם יכול להפעיל היגיון כדי להתגבר על מנגנון ההגנה של האגו ולשלב במכוון תיקונים נחוצים באמונות ובדפוסי ההתנהגות המיושנים או הבלתי יעילים של אדם. התחושה העדינה שמשהו אינו כשורה בחייו של אדם יכולה להוביל לשינוי הדרגתי או מהיר במחשבותיו המודעות של אדם ובתפיסתו את החיים. התנגדות לשינוי יכולה להאריך את האומללות, ואילו יישום שינוי יכול ליצור הרמוניה פנימית ולהנחיל שמחה בחייו של אדם.”

“איני חושב כל גנאי כלפי חילוני, שכן הוא לעיתים קרובות אדם מוגבל ומכבל על ידי הלוגיקה שלו לסוג של פשטנות עצובה ביותר.”

“ההבל של האינטליגנציה הוא שהאדם האינטליגנטי מחויב לעיתים קרובות יותר ללהיות "מעל" יריבו מאשר להיות דובר אמת. כאשר רעיון האינטליגנציה, ולא האינטליגנציה עצמה, נעשה למרכיב קבוע, אין בו חכמה.”

“לא, זה לא כך. לא מה שאתה חושב. כשאמרתי 'כל זה' – לא הייתה לי משחק. אני זוכר כל רגע שהיינו יחד, ובכל אחד מהם היה משהו יפה. אני לא יכול לבחור רגע אחד שזכור יותר מכל שארם. כל הקיץ היה מושלם, סוג הקיץ שיש לכל אחד. איך אני יכול לבחור רגע אחד על פני אחר? שיריים תמיד מתארים את האהבה כרגש שאינו בשליטתנו, כזה שדוחף את הלוגיקה וההגיון. כך היה אצלי. לא תכננתי להתאהב בך, ואני בטוח שלא תכננת גם אתה להתאהב בי. אבל כשפגשנו, היה ברור שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשלוט במה שקורה. התאבנו אחד בשני, למרות ההבדלים בינינו, ובעת שהעשינו זאת – נוצר משהו נדיר ויפה. אהבה כזאת קרתה לי רק פעם אחת, וזה הסיבה לכך שכל דקה שהיינו יחד חרוטה בזיכרוני. לא אוכל לשכוח רגע אחד”