קיום

“בגמרא היהודית, סיפור שלא נכלל בספר בראשית (שאינו תואם את הסיפור על הפרי, עץ הדעת, נפילתם והגלות מגן עדן), אומר כי בגן עדן אמר אלוהים לאדם וחווה כי הוא עשה את היקום בלתי מושלם מכוון, ושהוא מוטל על בני האדם, במשך דורות רבים, להשתתף עם אלוהים בתהליך "נעלה" – "השלמת הבריאה". העומס של אחריות כזו כבד במיוחד על מין כה חלש וכה מושחת כמינו, עם היסטוריה כה עצובה. אף ניסיון דומה לשלמות דורש ידע רב הרבה יותר ממה שיש לנו היום. אך, אולי, אם קיומנו עצמו נמצא בסכנה, נוכיח לעצמנו את היכולת לעמוד בפני אתגר עליון זה.”

“שאל ביטחון גם את קיומו של אל, כי אם יש לו, יאהב יותר את כבוד התבונה מאשר את הפחד העיוור.”

“לכל דבר במסע החיים הזה שאנו מצויים בו יש כנף ימין וכנף שמאל: לכנף האהבה יש כעס; לכנף הגורל יש פחד; לכנף הכאב יש ריפוי; לכנף הפגיעה יש סליחה; לכנף הגאווה יש ענווה; לכנף הנתינה יש קבלה; לכנף הדמעות יש שמחה; לכנף הדחייה יש קבלה; לכנף השיפוט יש חסד; לכנף הכבוד יש בושה; לכנף השחרור יש כנף האחיזה. אנו יכולים לעוף רק עם שתי כנפיים, ושתי כנפיים יכולות להישאר באוויר רק אם יש איזון. שתי כנפיים יפות הן שלמות. יש דור של אנשים שמאדיר שלמות כהתקיימות של רק אחת מן הכנפיים האלה בכל פעם. אבל אני רואה שציפור עם כנף אחת היא פגומה. מלאך עם כנף אחת הוא פגום. פרפר עם כנף אחת הוא מת. לכן דור האנשים הזה שואף תמיד לקטוע את הכנף האחרת בתקווה לגלם את אידיאל השלמות שלהם, ובכך יצר גזע נכה.”

“האינסטינקט הפנימי שלי הוא שהשמיים והגיהינומים האלה אינם קיימים בשום מקום אחר מלבד בלבבותינו ובמוחותינו”

“אמת את קיומי במילותיך ואני אדבר אליך כל היום כולו”

“החטא הקדמון הוא מעשה שמתחיל מעצמו משום שהוא מעיד על רצון חופשי אנושי. אילו האנושות הייתה נטולת רצון חופשי, הדבר היה מגביל את המין האנושי לחיים על פי אינסטינקט. אדם שחי על פי אינסטינקט עשוי לשרוד במשך זמן מעורר קנאה, אך לעולם לא יחיה קיום הרואי. סיפורו של כל גיבור מתחיל באדם לא מסופק ואופטימי היוצא מן המרחבים הנוחים של עולמו היומיומי הרגיל, ניצב מול כוחות בעלי עוצמה מופלאה, ונלחם בקרב אישי נשגב. הגיבורים המסורתיים הגדולים ביותר היו לוחמים ששרדו בשדה הקרב ולמדו לקחים יקרי ערך של כבוד, אהבה, נאמנות ואומץ. לוחמים הרואיים ומבקשי רוח יצאו למסע תובעני, מבחן ממושך, שאפשר להם להתעלות מעל תשוקתה השטחית של אישיותם רק לשרוד. באמצעות עמידה בקשיים, חוויית מפגשים עוצרי נשימה עם העולם הפיזי, ועוברתם רנסנס רוחני, הגיבור רוכש תחושת גילוי עצמי שנקנתה בעמל רב, מבין את מקומו בחברה, ומקבל את תפקידו כמורה. גיבור הוא נושא אור, חוכמה ונדיבות. הגיבור שב אל החברה ומשתף את שיא ידיעותיו בכך שהוא מקדיש את חייו ללמד אנשים אחרים.”

“אנשים חושבים שחסד הוא השפעה רכה, חלשה ונכנעת, כשבמציאות הוא הכוח החזק והמשכנע ביותר שקיים.”

“אהבה היא קיומו של הוויה”

“אנחנו מכתיבים את מטרתנו.”

“העוני של החיים היומיומיים, שנשארים כך בשמחת-לב כשהם חלק מהתקין שלנו, הופכים למסוכסכים הרבה יותר כשהם מגיעים כמשהו חדש, ומגדלים את עצמם בזכות דמיוננו.”

“זכור את גדולתךלפני שנולדת,ועוד היית זעיר מכדי שעין אנוש לראות,ניצחת במרוץ לחייםמבין 250 מיליון מתחרים.ובכל זאת,כמה מהר שכחתאת כוחך,כאשר עצם קיומךהוא הוכחה לגדולתך.נולדת מנצח,לוחם,מי שהתריס נגד הסיכוייםעל ידי הישרדות בקרב האכזרי ביותר מכולם.ועכשיו,משאתה ענק,מדוע בכלל תפקפק בניצחוןנגד מספרים קטנים יותר,ובפערים גדולים יותר?החומות היחידות שקיימות,הן אלה שהצבת במחשבתך.וכל המכשולים שתעלה בדעתך,קיימים רק משום ששכחתמה שכברהשגת.שיר מאת סוזי קאסם”

“אני לא חושב שיש הוכחה דמונסטרטיבית (כמו של אוקלידס) לנצרות, או לקיום החומר, או לטוב לב וליושרה של החברים הטובים והוותיקים שלי. אני חושב שהשלושה (למעט אולי את השני) סבירים הרבה יותר מהחלופות. הטיעון לנצרות בכלל מוצג היטב על ידי צ'סטרטון... למה אלוהים לא עושה את זה ברור באופן דמונסטרטיבי; האם אנחנו בטוחים שהוא בכלל מתעניין בתיאיזם שיביא להסכמה לוגית מחויבת לטיעון סופי? האם אנחנו מתעניינים בזה בעניינים אישיים? אני דורש מחברי אמון בטוב לב שלי, שהוא בטוח בלי הוכחה דמונסטרטיבית. זה לא יהיה אמון אם הוא מחכה להוכחה קפדנית. תזיזו את זה, הסיפורים האגדיים בעצם מכילים את האמת. אוטלו האמין בתמימות של דסדמונא כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. ליר האמין באהבת קורדיליה כשהוכח: אבל זה היה מאוחר מדי. "התהילה שלו הולכת לאיבוד למי שנשאר עד שכל השבחים נגמרים". הגדלות, הנדיבות שמאמינים בהסתברות סבירה, נדרשת מאיתנו. אבל אם מישהו האמין והיה טועה? אז היית משלים למחמאות ליקום שלא ראוי להן. הטעות שלך הייתה עדיין יותר מעניינת וחשובה מהמציאות. ואיך זה יכול להיות? איך יקום טיפשי יצר יצורים שהחלומות שלהם חזקים, טובים, עדינים יותר ממנו?”

“הציעתי כי המדע, לפחות בחלקי, הוא תפילה מושכלת”

“צאי ממחשבותיי! את חלק מקיומי, חלק מעצמי. היית בכל שורה שקראתי אי־פעם, מאז באתי הנה לראשונה, אני, הנער הגס והפשוט, שלבו המסכן נפגע אפילו אז על ידך. היית בכל מראה שראיתי אי־פעם מאז — על הנהר, על מפרשי האניות, על הביצות, בעננים, באור, בחושך, ברוח, ביערות, בים, ברחובות. היית התגלמותה של כל מחשבה חיננית שמוחי הכיר אי־פעם. אבני הבניינים החזקים ביותר בלונדון אינן ממשיות יותר, ואינן קשות יותר להזזה בידייך, מאשר נוכחותך והשפעתך היו בשבילי, שם ובכל מקום, ויהיו. אסטלה, עד שעת חיי האחרונה לא תוכלי אלא להישאר חלק מאופיי, חלק מן הטוב המועט שבי, חלק מן הרע. אבל בפרֵדה הזאת אני מקשר אותך רק עם הטוב, ואני אשמור לך אמונים לכך תמיד, כי ודאי עשית לי הרבה יותר טוב מרע, יהא אשר יהא הכאב החד שאני חש עתה. הו, אלוהים, ברך אותך, אלוהים, סלח לך!”

“כתיבה וניסיונות אחרים ליצור יצירת אמנות על-זמנית הם מענה אמיץ אל מול המוות. כל אדם יודע שסופו למות, ולכן אנשים בונים מנגנוני הגנה סמליים ומורכבים כדי לגונן על עצמם מהידיעה על ארעיותם. לכל אדם יש אוטונומיה של הרצון, היכולת לבחור כיצד לנהל את חייו. החופש לפעול למען חפצים חומריים הוא חסר תועלת בסופו של דבר; הוא לא מעניק תחושת משמעות ולא מספק מטרה לחיים, מפני שצבירה פשוטה של חפצים לא תתעלה מעל למותנו הפיזי. אמן אינו מכחיש את היותו בן חלוף, אלא מחבק את עובדת מותו בכך שהוא עומל על יצירת עדות לקיומו שתשרוד הרבה אחרי לכתו.”

“למה זה שאנחנו כל כך רוצים להנציח את עצמנו? אפילו בעודנו בחיים. אנחנו מבקשים להצהיר על קיומנו, כמו כלבים המשתינים על ברזי כיבוי. אנחנו מציגים לראווה את תצלומינו הממוסגרים, את הדיפלומות שלנו על קלף, את הגביעים המצופים כסף שלנו; אנחנו רוקמים את ראשי התיבות שלנו על פשתן, אנחנו חורטים את שמותינו על עצים, אנחנו משרבטים אותם על קירות השירותים. זה הכול אותו דחף. מה אנחנו מקווים לקבל מזה? מחיאות כפיים, קנאה, כבוד? או פשוט תשומת לב, מכל סוג שנוכל להשיג? לכל הפחות אנחנו רוצים עד. איננו יכולים לשאת את המחשבה שקולותינו שלנו ישתתקו לבסוף, כמו רדיו שנגמרה לו הסוללה.”

“נראה שמדינת ישראל חייבת את עצם קיומה לקול היהודי-אמריקאי, ובו בזמן היא גוזרת על הציבור הלא-דתי שיכחה פוליטית.”

“הקיום הוא מתנה שאין לה מחיר, ויפי הטבע הם המתנות שאין להן מחיר של הקיום!”

“הערכה לתרבותיות היא יסוד חיוני לשיתוף החיים שלנו”

“איש אינו יודע מה אלוהים חושב על דבר כלשהו. הוא לבדו יודע, ואיש אינו יכול לטעון שחדר אל תוך מסתוריו. מי שעושה זאת הם שקרנים ויש להימנע מהם בכל מחיר”