“צאי ממחשבותיי! את חלק מקיומי, חלק מעצמי. היית בכל שורה שקראתי אי־פעם, מאז באתי הנה לראשונה, אני, הנער הגס והפשוט, שלבו המסכן נפגע אפילו אז על ידך. היית בכל מראה שראיתי אי־פעם מאז — על הנהר, על מפרשי האניות, על הביצות, בעננים, באור, בחושך, ברוח, ביערות, בים, ברחובות. היית התגלמותה של כל מחשבה חיננית שמוחי הכיר אי־פעם. אבני הבניינים החזקים ביותר בלונדון אינן ממשיות יותר, ואינן קשות יותר להזזה בידייך, מאשר נוכחותך והשפעתך היו בשבילי, שם ובכל מקום, ויהיו. אסטלה, עד שעת חיי האחרונה לא תוכלי אלא להישאר חלק מאופיי, חלק מן הטוב המועט שבי, חלק מן הרע. אבל בפרדה הזאת אני מקשר אותך רק עם הטוב, ואני אשמור לך אמונים לכך תמיד, כי ודאי עשית לי הרבה יותר טוב מרע, יהא אשר יהא הכאב החד שאני חש עתה. הו, אלוהים, ברך אותך, אלוהים, סלח לך!”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←