שיחה

“כל אחד מדבר, אך אין שיחה.”

“ספר הוא פתיחת דיון, ואם הסופר לא נוכח אחרי המשתה, שני הצדדים – הכותב והקורא – חסרים הרבה.”

“כתיבה היא תרגיל מנטלי והשיטה הבולטת ביותר לאמן את המוח להשיג מצב רצוי של שקט נפשי. כתיבה מדיטטיבית, ריכוז חד-מוקדי של פעילות מנטלית, מחוללת מצב תודעה משתנה. כתיבה היא הרהור שקול, אמצעי לשוחח עם המוזה האישית שלנו. כתיבה כרוכה בתקופה של בדידות כפויה המאפשרת לנו להיפגש ולקיים שיחה חודרת עם העצמי האותנטי שלנו. דיאלוג מהורהר זה עם העצמי האמיתי שלנו הוא מחולל שינוי. כתיבה אינה מעשה גרידא אלא מסע של הנפש אל חזיתות העצמי שלא נודעו עד כה.”

“ניהלתי שיחה עם מאי, וניהלתי שיחת נפש עם אפריל, אבל השיחה המלבבת שהותירה אותי מהורהר הייתה השיחה הארוכה שניהלתי עם יוני. המתמטיקה באה ואמרה לי שמאי הוא 3, יוני הוא 4 ואפריל הוא 5. זה היה צריך להיות סדר הספירה, אמרה לי המתמטיקה, והוסיפה: אם תוסיף 3 ו-5 בוודאי תקבל 8, ואם תמצא את האמצע של 8 תקבל 4, שהוא יוני. שאל את יוני למה אי-הסדר! אז מיד התקשרתי ליוני ושאלתי, למה שינית את הסדר? יוני אמר, אחי, בעידן הזה, עליך לפחות לתת לאנשים דברים שהם בסדר. תן להם להרהר ולסדר את הדברים, והם ילמדו משהו טוב יותר. הייתי מוכרח להרהר ולתהות. ואז יוני הוסיף, מי שירצה להרהר כדי לדעת למה שיניתי את הסדר כדי להיות באמצע של האחר, יגיע אל אמצע האחר ויתהה למה הוא באמצע של האחר ויסיים את האחר בתהייה; אבל מי שלעולם לא יראה מדוע עליו להרהר כשהוא מגיע אל אמצע האחר כדי לדעת למה אני שם, יסיים את האחר באי-סדר. הם יסיימו את האחר ויטעו בסוף! מיהרתי לשאול את יוני, איזה אחר? יוני אמר בשלווה, שנים-עשר תלמידי השנה. תלמידים? שאלתי. יוני אמר מיד, אני מתכוון לחודשים! במסע חייך, עצור לרגע בעודך צועד והרהר במסע; סיכם יוני!”

“לפני שסיבכנו את החיים בכסף, במכונות ובטילים, הצלחנו היטב עם מוסר, כוח אדם ופגישות.”

“רעיון החברה הטובה שלי, מר אליוט, הוא חברתם של אנשים פקחים ומיודעים מאוד, שיש להם שפע של שיחה; זה מה שאני קוראת לו חברה טובה.”

“היה זה מושלם מדי מכדי להחזיק מעמד, כך אני מתפתה לומר על נישואינו. אבל אפשר להבין זאת בשני אופנים. אפשר להבין זאת בפסימיות קודרת — כאילו אלוהים, ברגע שראה שניים מברואיו מאושרים, מיד הפסיק זאת (״לא כאן דברים כאלה!״). כאילו היה דומה למארחת במסיבת השרי, המפרידה בין שני אורחים ברגע שהם מראים סימנים שנקלעו לשיחה של ממש. אבל אפשר גם להבין זאת כך: ״דבר זה הגיע לשלמותו הראויה. דבר זה נעשה למה שהיה בכוחו להיות. לכן, כמובן, לא היה עתיד להתמשך.״ כאילו אלוהים אמר: ״טוב; שלטתם בתרגיל הזה. אני מרוצה ממנו מאוד. ועכשיו אתם מוכנים לעבור אל הבא.״”

“דמיין שאתה מתווכח עם בן/בת זוגך. המתח גורם למערכת הלימבית לפעול במלוא העוצמה ואתה מוצף בהורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין. הרמות הגבוהות של הכימיקלים האלו גורמות לך לכעס עז, ואתה מתפרץ לפני השותף/ה באומרך: "הלוואי שתמות, כדי שאוכל לקבל קצת שקט בחיי". בגלל המערכת הלימבית הפעילה, האזור הפרה‑פרונטלי מאבד את היכולת לקבל החלטה נכונה ואתה משמיע מילים קשות שיכולות להרוס את הקשר. במילים פשוטות, חוסר היציבות המנטלית שלך לקח ממך את הרצון החופשי לקבל החלטה נכונה. אחרי שהוויכוח נגמר ואתה נרגע, רמות ההורמונים חוזרות לנורמל והמצב הרוחני שלך מתייצב. אז האזור הפרה‑פרונטלי מתחיל לנתח את השיחה המתפוצצת, פעילות בריאה של הלוב הקידמי גורמת לך להרגיש אשמה. המוח מבין שעשית משהו רע, ולכן אתה מחליט להתנצל ולפצות את השותף/ה, לא משנה כמה מאמץ זה ידרוש, כי האזור הפרה‑פרונטלי מציע שהזהו הצעד הבריא ביותר לחיים האישיים שלך. מכאן אפשר לראות שהחופש הרצון אינו קבוע – הוא משתנה לפי בריאות המוח. חוסר יציבות או מחלה נפשית משבשת את החופש הרצון, וככל שהלוב הקידמי בריא יותר, כך אפשר לקבל החלטות טובות יותר. הדרך היעילה ביותר לשמור על הלוב הקידמי בריא היא לתרגל מדיטציה.”

“כל השיעורים החשובים ביותר על כתיבה שאני למדתי, למדתי מאבי. הוא מעולם לא התכוון ללמד אותי דבר, זה היה רק משהו שהוא אמר באופן מקרי בשיחה.”

“במהלך שיחה, להקשיב הוא מעשה עוצמתי כמו לאהוב.”

“אין להעמיד ילד מעל ילד אחר, לא אפילו בדיבור מקרי, ואפילו לא בדברים שנשמעים בכל העולם.”

“ההכרה האוניברסלית של הלוגיקה היא גילוי משמעותי, כי היא מגדירה מקום לאתיקה. אם אני פונה אליך לבצע משהו שפוגע בי — להסיר את רגלי, או שלא לחדור אותך לשם תענוג, או להציל את ילדי מהטביעה — אני לא יכול לעשות זאת בדרך שמבטיחה את ענייניי על פניך אם אני רוצה שתתקבלי אותי ברצינות (למשל, על ידי שמירה על הזכות שלי לעמוד על רגליך, או לחדר אותך, או לאפשר לילדיך לטבוע). עליי להציג את טענתי בדרך שתתכוף אותי לטפל בך בדיוק כמו שאתה מטפל בי. אני לא יכול להתנהג כאילו ענייניי מיוחדים רק כי אני אני ואתה לא, לא יותר מאשר אני לא יכול לשכנע אותך שהנקודה עליה אני עומד הוא מקום מיוחד ביקום רק כי אני עומד עליה. אתה ואני צריכים להגיע להבנה מוסרית זו לא רק כדי לשוחח בצורה לוגית קוהרנטית, אלא כי אגביות”

“חוק הטבע הוא חילופין לעד. כל מצב חשמלי מוליד את היפוכו. הנשמה מקיפה את עצמה בידידים, כדי שתוכל להיכנס אל היכרות עצמית נשגבה יותר או אל בדידות; והיא הולכת לבדה למשך זמן, כדי שתוכל לרומם את שיחתה או את חברתה.”

“היום הבא עבר בדרך את אלאי, וברכו זה את זה, נגעו בידיים, דיברו, אך שניהם ידעו שיש שם כעת חומה. אולי תיפול החומה הזו בעתיד, אבל עכשיו השיחה האמיתית ביניהם הייתה השורשים שהצליחו לגדול עמוק וטוב מתחתיה, שם לא ניתן היה לשבור אותם.”

“האושר נמצא בדברים הפשוטים ביותר. האושר נמצא בהכרת תודה, בהבטחה שנשמרה, בשיחה טובה, באהבה, בידידות, במטרה שהושגה, בזיכרון חביב; בכל הפאר הפשוט של החיים.”

“אבל הרעב לזה שיגיע כמעט מיד, והאי-וודאות, היו נוראים, אמר; אך הכי נורא מכל היה הרעיון: "מה אעשה אם לא אמות עכשיו? מה אם אאחזר לחיים שוב? מה אורך ימים זה, כלם שלי! איך אצער כל דקה, כדי שלא אבזבז רגע אחד!" אמר שהוא חשב על זה כל כך, והיה זה עול כבד כל כך על מוחו, עד שלא יכול היה לסבול, וציפה שהם יירו בו מהר ויסיימו את זה. הנסיך הפסיק, והכולם חיכו, מצפים שהוא ימשיך ויסיים את הסיפור. "זה הכל?" שאלה אגליאיה. "כלם? כן," אמר הנסיך, יוצא מתוך רגע של התבוננות. "ואיך הגעת לזה?" שאלת?" אמרה אלכסנדרה. "אח, זה התגלה לי, זה הכל! זה התאים לשיחה —" "אולי אתה רוצה להסיק, נסיך," אמרה אלכסנדרה, "שרגעים של זמן לא ניתן לחשב לפי ערך כספי, ושעיתים חמש דקות”

“אַל תְּהִי מְסֻבָּךְ בְּדַבֵּר עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אוֹ בְּהִתְרַגְּשׁוּת מִפְּנֵי הַנְּכָסִים, הַהֵכָלִים וְהַהֵפְכָנוֹת שֶׁלְּךָ. הִרְאֵה אֶת הָעִנְיָן הָאָדָם בְּאֶמֶת וְאֶתְנֵהוּ לְדַבֵּר אֶת סִפּוּרָם, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל הַשְּׁתּוּפָה בַּדִּבּוּר.”

“קחו בקלות את מה שאתם שומעים על יחידים. אין לנו צורך לעוות את האמון למען האג'נדות הפוליטיות העלובות הקטנות שלנו. אנחנו נוטים לבטוח במידע חסר נשמה, מועבר, יותר מאשר אנחנו בוטחים בבני אדם מלאי נשמה; אבל באמת רוב האנשים אינם כל כך גרועים ברגע שאתם מתיישבים לשיחה כנה, אחד על אחד, איתם, פעם אחת, בלב פתוח, אתם מקשיבים להסברים שלהם על כך שהם פועלים כפי שהם פועלים, או אומרים מה שהם אומרים, או עושים מה שהם עושים.”

“אני מפחד לצאת בלילה כי חשוך מדי.אני מפחד לנסות אוכל שונה כי ייתכן שלא אוהב אותו.אני מפחד לעשות משהו שונה כי מה אם אכשל.אני מפחד לחייך למישהו כי זה עלול להוביל לשיחה.אני מפחד להכיר חברים כי ייתכן שבסוף יעזבו אותי יום אחד.אני מפחד להתחייב לכל מערכת יחסים כי מה אם הם לא מחויבים כמוני.אני מפחד לצאת כי מישהו עלול לפרוץ פנימה בזמן שאני לא בבית.אני מפחד לחשוב אחרת מכל השאר כי ייתכן שיחשבו שאני משוגע.אני מפחד מצללים כי מה יקרה אם אחד מהם אינו שלי.אני מפחד לפחד כי אני מפחד מדי מהכול.אני מפחד...כל אחד מאיתנו מפחד ממשהו, אבל אם נאפשר לפחדים שלנו לשלוט בחיינו, אז אין לנו שום סוג של חיים בכלל, אני מפחד.”

“קריאת ספר יוצרת שיחה עם המחבר (רובין שארמה על The Cure For Fear - רובין שארמה)”