שעמום

“לפני שתשתעמם מעצמך נסה יצירתיות בחייך”

“השעמום הוא... בעיה מרכזית למוסרן, שכן חצי מהחטאים האנושיים נובעים מפחד ממנו.”

“כך התקדמתי על פני החיים, כביכול בממלכת המילים, לעולם לא במציאות. כל אותם ספרים שנקראו בקושי, אותם חברים שנאהבו בקושי, אותן ערים שביקרתי בהן בקושי, אותן נשים שהחזקתי בהן בקושי! עברתי על פני המחוות מתוך שעמום או היסח הדעת. ואז באו בני האדם; הם רצו להיאחז, אבל לא היה במה להיאחז, וזה היה מצער — עבורם. ואילו אני, שכחתי. מעולם לא זכרתי דבר מלבד את עצמי.”

“מה שאני מנסה לומר הוא זה. סוג מסוים של חרא, סוג מסוים של קיפאון, סוג מסוים של אפלה, ממשיך להתרבות בכוחו שלו במעגל סגור משל עצמו. וברגע שהוא עובר נקודה מסוימת, אף אחד לא יכול לעצור אותו — אפילו אם אותו אדם עצמו רוצה לעצור אותו.”

“שעמום: התשוקה לתשוקות.”

“סר לסטר מצוי בדרך כלל במצב של שביעות רצון עצמית, ולעיתים נדירות הוא משועמם. כשאין לו דבר אחר לעשות, הוא תמיד יכול להרהר בגדולתו שלו. יש יתרון ניכר לאדם בכך שיהיה לו נושא שאינו מתכלה לעולם.”

“האם אתה יודע מהו סימן ההיכר של אדם מדרגה שנייה? זו הטינה כלפי הישגו של אדם אחר. אותן בינוניות רגישות היושבות רועדות שמא עבודתו של מישהו תוכיח עצמה גדולה משלהן - אין להן שמץ של מושג על הבדידות שבאה כשאתה מגיע לפסגה. הבדידות לאדם שווה ערך - למוח שאפשר לכבד ולהישג שאפשר להעריץ. הן חושפות שיניים לעברך מתוך מחילות החולדות שלהן, וחושבות שאתה מתענג על כך שאתה נותן לברק שלך להקהות אותן - בשעה שהיית מוכן לוותר על שנת חיים אחת מחיי כדי לראות הבהוב של כישרון כלשהו ביניהן. הן מקנאות בהישג, וחלומן על גדולה הוא עולם שבו כל בני האדם נעשו לנחותים מהן, כפי שהן מכירות בכך. הן אינן יודעות שחלום כזה הוא ההוכחה הבלתי ניתנת לטעות לבינוניות, משום שעולם כזה הוא בדיוק מה שאיש ההישג לא היה מסוגל לשאת. אין להן כל דרך לדעת מה הוא חש כשהוא מוקף בנחותים - שנאה? לא, לא שנאה, אלא שעמום - השעמום הנורא, חסר התקווה, המתיש, המשתק. מה ערכם של שבח והערצה מפיהם של אנשים שאינך מכבד? האם אי פעם הרגשת את הכמיהה למישהו שתוכל להעריץ? למשהו, לא להביט בו מלמעלה, אלא מלמטה? "אני מרגישה זאת כל חיי," אמרה.”

“לנוסטלגיה יש דרך לחסום את המציאות של העבר”

“אנשים שמבינים כיצד להמיר את זמנם למוצרים מועילים אינם מתלוננים על שעמום. יש להם יותר מדי משימות חשובות להשלים, עד שכמעט אינם יכולים להשתעמם.”

“אמר נוקסון: "היו לי מספיק הרפתקאות כדי לדעת שמשעמם הוא הדבר הקרוב ביותר לשמחה. משעמם אומר שיש כלום שטוב, שאין לך צמא, אין לך כאב. אף אחד לא דורש ממך דבר. הרוח שלך חופשית לחשוב על מה שתרצה. הדבר היחיד שיכול להפוך את המשעמם למפריע הוא אם אתה חוזר על עצמך שמשהו אחר צריך לקרות.”

“שעמום הוא כשלעצמו דאגה”

“בבוקר לא היית מעולם נואש בצורה אלימה – לא קמת על רגליים עם החלטות, אך אם התעברת מדי והלב היה מעט לא בסדר, היית נוהג להתנזר כמה ימים בשתיקה, ומחכה עד שהשעמום העצבי יתפוצץ בסופו של דבר בתוך חגיגה חדשה.”

“הבודד מדבר. כתגמול על הרבה שעמום, מצב רוח רע ושיעמום, כגון זה שחייבת להמיט בדידות בלי חברים, ספרים, חובות או תשוקות, קוצרים את אותם רבעי שעה של שקיעה עמוקה ביותר בתוך עצמך ובתוך הטבע. מי שמתבצר לחלוטין נגד השעמום מתבצר גם נגד עצמו: הוא לעולם לא יגיע לשתות את משקה הרענון העז ביותר מן הבאר העמוקה ביותר של הווייתו שלו.”

“הדבר המשעמם בלצאת לטיול עם מישהו הוא שהמחשבות שלך מוכתבות אז על ידי נושא או נושאי השיחה שלכם, וזה מחמיר בשל העובדה שרוב האנשים השפויים נחרדים משתיקה בכל פעם שהם עם מישהו או בקרבתו.”

“אם אנו נוטים לשכוח כמה יש בעולם מלבד מה שאנו מצפים לו, הרי שאולי ליצירות האמנות יש בכך מעט מן האשמה, שכן בהן אנו מוצאים פועל אותו תהליך של פישוט או בחירה כמו בדמיון. תיאורים אמנותיים כוללים קיצורים חמורים של מה שהמציאות תכפה עלינו. ספר מסע עשוי לומר לנו, למשל, שהמספר נסע במשך אחר הצהריים כדי להגיע לעיירת הגבעה X, ואחרי לילה במנזר ימי הביניים שלה התעורר עם שחר ערפילי. אבל אנו לעולם איננו פשוט ״נוסעים במשך אחר הצהריים״. אנו יושבים ברכבת. ארוחת הצהריים מתעכלת בנו במבוכה. בד הריפוד של המושב אפור. אנו מביטים מבעד לחלון אל שדה. אנו מביטים חזרה פנימה. תוף של חרדות מתפוגג בתודעתנו. אנו מבחינים בתווית מטען הצמודה למזוודה במדף שמעל המושבים ממול. אנו מקישים באצבע על אדן החלון. ציפורן שבורה באצבע המורה נתפסת בחוט. מתחיל לרדת גשם. טיפה מתווה נתיב בוצי במורד החלון המכוסה אבק. אנו תוהים היכן ייתכן שהכרטיס שלנו. אנו מביטים שוב אל השדה. הגשם ממשיך לרדת. לבסוף הרכבת מתחילה לנוע. היא חולפת על פני גשר ברזל, ולאחר מכן נעצרת באופן בלתי מוסבר. זבוב נוחת על החלון. ועדיין ייתכן שהגענו רק לסוף הדקה הראשונה של תיאור מקיף של האירועים האורבים בתוך המשפט המתעתע ״הוא נסע במשך אחר הצהריים״. מספר סיפורים שמספק לנו שפע כזה של פרטים היה נעשה עד מהרה למטריף. למרבה הצער, החיים עצמם נוטים לעיתים קרובות לאמץ את אופן הסיפור הזה, ומסמנים אותנו החוצה באמצעות חזרות, הדגשות מטעות וקווי עלילה חסרי חשיבות. הם מתעקשים להראות לנו את Burdak Electronics, את ידית הבטיחות במכונית, כלב תועה, כרטיס חג מולד וזבוב שנוחת תחילה על השפה ואחר כך במרכזו של מאפרה עמוסה. וזה מסביר את התופעה המוזרה שלפיה מרכיבים יקרי ערך עשויים להיות קלים יותר לחוות באמנות ובציפייה מאשר במציאות. הדמיון הציפייתי והאמנותי משמיטים ומכווצים; הם חותכים את תקופות השעמום ומכוונים את תשומת לבנו לרגעים מכריעים, וכך, בלי לשקר או להפריז, הם מעניקים לחיים חיוניות ולכידות שאולי חסרות להם בערפול המסיח של ההווה.”

“האושר משנה את האופן שבו אתה רואה את העולם.”

“כשאין לי שמחה ואין לי כאב ואני נשמה ילדותית נשאפת זמן מה באוויר החם והחסר טעם של הימים הללו, המוכרזים טובים ומספיקים, אני מרגישה רע כל כך שאני שוברת את הלירה המותשת של תודה בפני האל הנרדם של השביעות רצון, ואני מעדיפה להרגיש את השטן שרף בתוכי מאשר את החום של חדר חם טוב, תאווה בריאה וצורמת לחוויות עזות ורגשות, זעם נגד החיים השטוחים, החסרי קול, הנורמליים והאינפרטילים, אני מושתקת ברצון פזיז לשבור דבר מה, אולי אגף מלאי או קתדרלה או את עצמי, לעשות פשעים, להסיר את התעלותיהם של כמה צלמים מוקדשים...”

“הוא השתעמם, זה הכול, השתעמם כמו רוב האנשים. לכן הוא המציא לעצמו יש מאין חיים מלאי סיבוכים ודרמה. משהו מוכרח לקרות — וזה מסביר את רוב המחויבויות האנושיות. משהו מוכרח לקרות, אפילו עבדות נטולת אהבה, אפילו מלחמה או מוות. יחי אפוא ההלוויות!”

“האם אתה יודע מה כמעט כל הסוציולוגים אומרים היום במחקרם על צעירים? הבעיה הגדולה ביותר העומדת בפני צעירים כיום אינה מין — היא שעמום.”

“שעמום וחדגוניות קשורים זה בזה, אך אינם זהים. חדגוניות נובעת מאדם שחסרה לו אידאולוגיה לחיות לפיה; הפחד המקהה שמבעבע בנפש לאחר העמידה מול דלות החיים.”