מרירות

“היזהרו מאלה שחוגגים את הצלחתכם במרירות בלבם! בוודאי, הם ישבחו אתכם על מה שאתם, וישנאו אתכם על מה שהפכתם להיות.”

“אין מרירות כמרירותו של אדם שמגלה כי האמין ברוח רפאים.”

“יש לי ניסיון לא קטן עם בנים, ואתם חבורה רעה של בחורים. עכשיו שימו לב!”

“כעס ומרירות—יהיה אשר יהיה הגורם להם—בסופו של דבר רק פוגעים בנו. מסור את הכעס הזה לישו המשיח.”

“הדבר הגרוע ביותר, הוא אמר לי, הוא מרירות; אנשים בסוף נעשים מרירים כל כך.”

“איש אינו יכול לטעון שהוא בוגר עד שיחווה את ההשלכות ההזייתיות של להיות מאוהב, ויבצע הערכה אישית דחופה ובחינה מעמיקה של הנפש, הנדרשות לאחר חוויית המרירות של ההפסד במשחק האהבה.”

“סופרים מוכשרים חרטו את הסיפור המתאר את תלאותיהן של נשמות שבורות פעמים רבות. המשוררים סיפרו מספר זהה של פעמים את דמעותיהן הזוהרות של צחוק אנושי ושל צער בוכה. כל אחד מבין מרירות ושמחה. לעומת זאת, ההיבטים המעוררים ביותר של בני האדם, ההבהרה המבלבלת של טבעם המעורפל, הם כמעט בלתי ניתנים להגדרה ולכן אי אפשר לבטאם במילים. עדויות כתובות לאהבה, לאמת, ליופי ולהערצת הטבע הן מטבען חלשות, משום שהמילים כושלות להעביר את מה שאדם חווה בתוך החללים המרכיבים את שדהו הכימי.”

“מרירות מובילה לשבר ברוח”

“הוא זכר כמה נחמדים היו אליו הילדים במחנה חצוי־הדם אחרי המלחמה עם קרונוס. כל הכבוד, ניקו! תודה שהבאת את צבאות השאול להציל אותנו! כולם חייכו. כולם הזמינו אותו לשבת ליד השולחן שלהם. אחרי בערך שבוע, קבלת הפנים שלהם התחילה להימאס. המחנאים היו קופצים כשהוא היה ניגש מאחוריהם. הוא היה מגיח מן הצללים ליד מדורת המחנה, מבהיל מישהו ורואה את אי־הנוחות בעיניהם: אתה עדיין כאן? למה אתה כאן? זה לא עזר שמיד אחרי המלחמה עם קרונוס, אנבת' ופרסי התחילו לצאת … ניקו הניח את הפאסטורה שלו. פתאום זה כבר לא היה טעים כל כך.”

“תברכיך עולים על כל מרירותך”

“גרוף את אורח חייך. אסוף את כל המרירות. שרוף את הגישה הרעה הזאת שחנקה את תעלות ההצלחה שלך. השתחרר!”

“גברים רבים שבורים ברוחם בגלל מרירות”

“חרטה באה בארבעה גוונים הפועלים יחד כדי לעצב את חיינו. ראשית, אנו מתחרטים על החיים שחיינו, על ההחלטות שקיבלנו, על המילים שאמרנו בכעס, ועל נשיאת הבושה שנולדה מן ההתנסות בכישלונות כואבים בעבודה ובאהבה. שנית, אנו מתחרטים על החיים שלא חיינו, על ההזדמנויות שהוחמצו, על ההרפתקאות שנדחו ללא הגבלת זמן, ועל הכישלון להפוך למישהו אחר מלבד מי שאנו כעת. הסופרת האמריקאית שאנון ל. אלדר אמרה: אחת החרטות הגדולות ביותר בחיים היא להיות מה שאחרים היו רוצים שתהיה, במקום להיות עצמך. שלישית, אנו מתחרטים על כך שחלקים מחיינו כבר תמו; אנו נאחזים ברגשות נוסטלגיים כלפי העבר. כשהיינו צעירים ומאושרים, הכול היה חדש, ועדיין לא נתקלנו בקושי. ככל שאנו מתבגרים ונקלעים לנסיגות כואבות, אנו חווים התפכחות ואיננו יכולים עוד לדמיין עתיד שמח. רביעית, אנו חווים מרירות משום שהעולם לא התברר כפי שקיווינו או ציפינו שיהיה.”

“לוחם האור מעריך את עיניו של ילד משום שהן מסוגלות להביט בעולם בלי מרירות. כאשר הוא רוצה לגלות אם האדם שלצדו ראוי לאמונו, הוא מנסה לראות אותו כפי שילד היה רואה אותו”

“אם איננו מיישמים את הלקחים שאפשר להפיק מההיסטוריה של אתמול כדי להתמודד עם בעיות היום - אז מדוע בכלל יש לכך חשיבות? האם תוצאת הבייסבול של בייב רות' משנת 1917 חשובה לנו היום? לא. האם חשוב שגנדי התווכח עם אשתו, או שלינקולן הסתבך בקטטה על סאלי בבר? לא. אז מדוע משחקים שבטיים שהתרחשו לפני אלפי שנים עדיין משמעותיים כל כך עבורנו היום? כדי למנוע מאיתנו להתקדם? כדי להזכיר לנו את ההבדלים הגזעיים שלנו ואת אדישותנו? כדי להחיות מרירות שבטית? ואיזה אב או אלוהים ירצה שילדיו ינהלו רישום של כל ויכוח שהיה להם אי פעם זה עם זה - אם אין בכך שום דבר חיובי - אלא רק נזק - שניתן להפיק מהזכרתם להם שוב ושוב? האם אדם חכם ידריך את חסידיו להיאחז בפגיעות העבר - או לסחוט מהן כל טיפה של חוכמה שניתן להפיק מהן - ואז לשחרר אותן? האם אין הסליחה מעלה קדושה? ואם כן, מדוע אנו מתעקשים לשמור תיעוד היסטורי של טינה? האם הבורא הוא מצדד באהבה או בשנאה? ואם באהבה, מדוע אנו עדיין מפיצים כל כך הרבה שנאה? מה יש אי פעם להפיק מהשמעת שנאה? רק עוד שנאה. מי רוצה בכך? ולמה?”

“זהו יום של חגיגה! היום, אנו מתגרשים מן העבר ומתחתנים עם ההווה. רקדו, ותמצאו את אלוהים בכל חדר. היום, אנו מתגרשים מן הטינה ומתחתנים עם הסליחה. שירו, ואלוהים ימצא אתכם בכל מנגינה. היום, אנו מתגרשים מן האדישות ומתחתנים עם האהבה. שתו, ונגנו על הטמבורין הזה כנגד ירכיכם. יש לנו כל כך הרבה לחגוג!”

“אל תיתן לחומצות המרירות לכרסם מבפנים. למד את סוד האמון במשיח בכל נסיבה.”

“אל תיתן למרירות החולפת של המסע לגנוב את האושר מחייך”

“הישמרו מאלה שמרחיקים אתכם מאושרו האמיתי של לבכם. ישמח אותם לראות אתכם מסיטים את עצמכם היישר לצדם, יושבים כששני לבבותיכם מרירים.”

“מה שמעצים את הטוב שבנו מתה כשמתה החינוך הטוב! הטוב שבנו תמיד ייפגע כשמי שאחראים לעצב אותו נחלש! אני תומך בחינוך שונה: חינוך שבו התלמידים לא רק לומדים ספרים אלא גם חיים! חינוך שבו הם לא רק לומדים ערכים מוסריים, אלא הופכים לדוגמאות חיות של ערכים אלה! חינוך שבו הם לא רק מבינים מה שלומדים, אלא מתרגלים זאת עם הבנה! חינוך שבו הם לא רק לומדים על אנשים עם אמונות, תרבות ורקעים שונים, אלא איך לחיות עם מי שלא חולק את הפרספקטיבה שלהם ולדעת איך להביע כעס וחוסר הבנה בצורה נכונה! חינוך שבו הם יהיו שגרירים מושלמים של אלוהים עלי אדמות ויחיו את היומיום שלהם במלוא הרצינות! חינוך שבו הם יבינו למה אנחנו נושמים את אותו האוויר, ישנים ומתעוררים כל יום באותו האופן כדי להמשיך את מסע החיים! חינוך שבו הם ילמדו בהשראה אפילו במצבי ייאוש! חינוך שבו המורים נחשבים לדוגמה אמיתית של חינוך! חינוך שבו ערך המורה מובן היטב והמורה מוערך כאוצר! חינוך שבו התלמידים לא רק לומדים, אלא מייצרים דברים גדולים ונאצלים ממה שלמדו! חינוך שבו הם יבינו את המשמעות האמיתית של יושרה ואחריות ויהיו אמיצים וצנועים בהתאם! חינוך שבו החינוך משמעותו יצירתיות! חינוך הוא עמוד השדרה של כל אומה! ככל שהחינוך טוב יותר, כך האומה טובה יותר! חינוך ממוצע יוצר אומה ממוצעת! אומה טובה היא טובה בגלל שהחינוך עיצב את הפרספקטיבה וההבנה של האוכלוסייה! אומה שלא יודעת לאן היא הולכת צריכה לשאול את המנוע שמייצר את האוכלוסייה שמניע את האומה: החינוך! עד שנתקן את החינוך שלנו, תמיד יהיה חינוך שגוי ונראה אומה שגויה!”